טפילים פנימיים בזוחלים

בשנים האחרונות, מספר הזוחלים (לטאות, צבים ונחשים) המוחזקים כחיות מחמד עלה משמעותית ויחד עם זאת הצורך לטיפול וטרינרי מקצועי בהם.

טפילים פנימיים מסוגים שונים מהווים גורמי מחלה נפוצים בזוחלים. הטפילים הנפוצים ביותר הם טפילי מערכת העיכול, כגון תולעים שונות ופרוטוזואות (יצורים חד-תאיים). לעיתים קרובות נגיעות בטפילים יכולה להחמיר את מצבו של זוחל החולה במחלה אחרת.

דרכי הדבקה

זוחלים יכולים להידבק בטפילים במגוון דרכים: ממזון נגוע, מצואה נגועה של זוחלים אחרים ומהמצע. תתכן אף הדבקה חוזרת מצואה של אותו פרט ובכך הגדלה של מספר הטפילים שבהם הזוחל נגוע.

סימנים קליניים

לרוב נראה בעיות הקשורות למערכת העיכול: שלשולים, הקאות, חוסר תיאבון, אי-אכילה ואף רזון קיצוני.

במידה פחותה, ייתכנו גם סימנים הקשורים למערכות אחרות בגוף הזוחל: קשיי נשימה, מגבלות בתנועה ואף הגדלה של איברים פנימיים שונים.

אבחון

האבחון מתבצע לרוב בבדיקת צואה פשוטה המובאת ע"י הבעלים, בה ניתן לזהות את ביצי הטפילים.

אם הזוחל אינו אוכל ולכן לא נותן צואה, ניתן לבצע במרפאה, בפרוצדורה קצרה וללא צורך בטשטוש, שטיפה של אזור הביב (הקלואקה) להשגת דגימה עבור הבדיקה.

ביצי תולעים (Oxyurids) שנמצאו בבדיקת צואה תחת עדשת המיקרוסקופ:

טיפול

בעת רכישת זוחל חדש רצוי להביאו לבדיקה וטרינרית הכוללת בדיקה גופנית ובדיקת צואה לטפילים. לאחר מכן מומלץ להביא את הזוחל לבדיקה ע"י וטרינר אחת לשנה.
כאשר מוצאים בבדיקת צואה טפילים, יש צורך בטיפול הכולל מתן תרופה נגד טפילים, לרוב בצורת סירופ הניתן דרך הפה. יש לחזור על הטיפול לאחר 10 ימים ולבצע בדיקת צואה חוזרת מספר ימים לאחר מכן בכדי לבחון את הצלחת הטיפול.

מניעה

מניעה היא חשובה ביותר.

בזוחלים החיים בטבע קיים מגוון גדול של טפילים ונגיעות גבוהה יותר. מסיבה זו (ומסיבות נוספות) לא מומלץ לרכוש זוחלים שמקורם מהטבע, אלא רק זוחלים שבקעו בשבי.

חשוב להקפיד על שמירה על ניקיון כלוב הזוחל ועד כמה שניתן מניעה של מגע של הזוחל עם צואה. רצוי להקפיד על היגיינת המזון המוגש לזוחלים (שטיפה של ירקות, הגשה של מזון מהחי לאחר שנשמר בהקפאה).

במידה ורוכשים זוחל חדש המיועד להצטרף לכלוב ובו זוחלים הנמצאים כבר בבית, רצוי להחזיקו בבידוד למשך כחודש ולצרפו רק לאחר שנבדק ע"י וטרינר ונמצא בריא וללא נגיעות בטפילים.

ביצה כלואה

הטלת ביצים

 כל העופות וחלק מהזוחלים מתרבים באמצעות הטלת ביצים.

ביצה נוצרת כאשר זקיק המתפתח בשחלה חורג ממנה אל צינור ההטלה. לאורך הצינור קיימים אזורים ספציפיים האחראיים על הוספת מרכיבים שונים לזקיק, ולקראת סופו של הצינור נוספת הקליפה המיוצרת מסידן, שמטרתה להגן על העובר בזמן התפתחותו מחוץ לגוף הנקבה.

במינים מסוימים נוצרות ביצים גם ללא נוכחות זכר. ביצים אלו עוברות את אותו תהליך היווצרות בצינור ההטלה, אך הביצה המוטלת תהיה בלתי מופרית (כלומר, ביצה שלא מכילה עובר, אך מכילה את כל מרכיבי הביצה האחרים).

ביצה כלואה

כליאת ביצה נגרמת כאשר מסיבה מסוימת הביצה נתקעת באחד האזורים לאורך צינור ההטלה והנקבה אינה מצליחה להטיל אותה בכוחות עצמה. זהו מצב נפוץ בציפורי נוי ובלטאות מחמד.

לרוב הכליאה נעשית קרוב לאזור הביב, לאחר שקליפת הביצה כבר נוצרה. בזוחלים יתכן מצב של כליאה של יותר מביצה אחת.

הסיבות להיווצרות ביצה כלואה הן לרוב תנאי גידול ואחזקה בלתי נאותים, אך לעיתים הבעיה גנטית וככזאת עלולה לחזור על עצמה בכל מחזור הטלה.

גורמי הסיכון לכליאת ביצה:

מצב גופני לא תקין (בעיקר משקל עודף)

הטלה בגיל מבוגר

תזונה לא נכונה או לא מאוזנת

הטלות ביצים בתדירות גבוהה (מוביל לחוסר בסידן)

ביצה לא תקינה (ביצה גדולה מאוד או בעלת צורה לא רגולרית)

מחלות של דרכי ההטלה

  

סימנים קליניים

 הסימנים הראשוניים הם חולשה וירידה בפעילות, אכילה פחותה, בטן נפוחה, שלשול ולשלשת דבוקה לאזור האחורי של הגוף.

במקרים קיצוניים יכולים להופיע קשיי נשימה, חוסר תזוזה ואפאתיות. סימנים אלו מעידים לרוב על סיבוך נלווה למצב, כגון קרע של צינור ההטלה ודלקת של חלל הבטן, שהם מצבים מסכני חיים הדורשים טיפול מיידי.

אבחון

 האבחון הווטרינרי מתבסס על הכרת ההיסטוריה של הנקבה (האם הטילה בימים האחרונים, האם כבר סבלה בעבר ממקרים של ביצה כלואה) ובחינת הסימנים הקליניים.

אבחון וודאי נעשה באמצעות צילום רנטגן, בו ניתן לראות את הביצה (כמובן, רק אם נוצרה כבר הקליפה הסידנית), למקם אותה לאורך הצינור ולהעריך את גודלה וצורתה.

ניתן גם לבצע בדיקות דם מקיפות להערכת מצבה הכללי של הנקבה.

טיפול

במידה ומצבה הכללי של הנקבה ירוד, יש לתת טיפול תומך ראשוני לפני כל טיפול אחר.

הטיפול הראשוני כולל נוזלים, חימום, ויטמינים וזריקות סידן. לעיתים תידרש האכלה כפויה באמצעות צינור הזנה.

לאחר ייצוב ראשוני יש להחליט על טיפול רפואי או כירורגי להוצאת הביצה, בהתאם לתוצאות הבדיקות וצילומי הרנטגן.

הטיפול הרפואי כולל תרופות המשמשות לזירוז הטלה, כגון אוקסיטוצין.

אם הביצה קרובה לאזור הביב ניתן לעשות סיכוך של האזור עם שמן מינרלי במטרה לעזור לביצה להחליק דרך צינור ההטלה. כאשר יש חשש לדלקת נלווית יינתן גם טיפול אנטיביוטי ואנטי דלקתי.

במידה והנקבה לא הטילה 24 שעות לאחר הטיפול הרפואי ומצבה הכללי אינו טוב, או אם מראה הביצה בצילום הרנטגן אינו תקין, ההמלצה היא לעבור לטיפול כירורגי.

הטיפול הכירורגי הפשוט ביותר הוא שאיבת תוכן הביצה על מנת להקטין את נפחה ולאפשר בכך את יציאתה מצינור ההטלה בצורה הטבעית דרך הביב. פרוצדורה זו מתבצעת תחת הרדמה, והיא בעייתית משום שהסיכון לקריעה של צינור ההטלה בדרך זו גדול.

הטיפול הכירורגי המומלץ הוא ניתוח לפתיחת הבטן והוצאת הביצה.

כאשר מדובר באירועים חוזרים של כליאת ביצה כדאי לבצע בנוסף עיקור של הנקבה, על מנת למנוע הישנות של המצב.

סנאפלס (snuffles)

סנאפלס (המכונה לעיתים גם "צננת") היא מחלה של מערכת הנשימה העליונה בארנבונים. המחלה נגרמת על ידי חיידק בשם פסטורלה מולטוצידה.

 דרכי הדבקה

החיידק פסטורלה מולטוצידה שוכן דרך קבע בחלל האף של ארנבונים, ולרוב אינו גורם למחלה.

כאשר ארנבון חשוף לגורם סטרס כלשהו (לדוגמה: רעש חזק, סביבה לא נקייה, הריון, מחלה, חברה של ארנבונים דומיננטיים בכלוב או אפילו שינויי סביבה כאשר הוא נלקח מחנות החיות לבית), פעילות מערכת החיסון של הארנבון יורדת. במצב זה יכול החיידק להתרבות ביתר ולגרום למחלה.

סנאפלס היא מחלה מדבקת מאוד בין ארנבונים, וכאשר ארנבון אחד חולה הוא עלול להדביק את שאר הארנבונים באזור. ההדבקה נעשית באמצעות מגע עם הפרשות הארנבון החולה. גורי ארנבונים שאימם חולה יכולים להדבק דרך החלב.

סימנים קליניים

הסימנים הנפוצים ביותר הם עיטושים והפרשות שקופות עד מוגלתיות (צהבהבות) מהאף, אשר נדבקות לפרווה באזור הנחיריים. מכיוון שארנבונים נוטים לנקות את פניהם בעזרת רגליהם הקדמיות, ניתן לראות את ההפרשות גם על כפות הרגליים.

יתכנו גם קשיי נשימה, הפרשות מהעיניים ודלקות עיניים נלוות.
אם הארנבון לא מטופל במהרה, ההפרשות הנדבקות לפרווה יכולות לגרום להיווצרות דלקות עור, קרחות וקשקשת. בנוסף עלול החיידק להתפשט למערכת הנשימה התחתונה ולגרום לדלקת ריאות.

 אבחון

אבחון המחלה על ידי הווטרינר מתבסס על הסימנים הקליניים שפורטו למעלה. בהקשבה עם סטטוסקופ ניתן לעיתים לשמוע חרחורים הנובעים מהפרשות הנמצאות במערכת הנשימה העליונה.

 

טיפול

הטיפול במחלה הוא טיפול אנטיביוטי. חשוב לדעת כי ארנבונים רגישים לסוגי אנטיביוטיקה מסוימים הניתנים דרך הפה, ויש לוודא כי הווטרינר המטפל מודע לסוג הטיפול המתאים לארנבונים.

מומלץ לטפל במהרה, מיד עם הופעת הסמנים הקליניים, משום שחוסר טיפול יכול להוביל להתפתחות מחלה כרונית, שתצריך טיפול ממושך, ועלולה אף ללוות את הארנבון לאורך כל ימי חייו.
 

מניעה

יש לנסות ולהפחית גורמי סטרס, לשמור על תנאי גידול טובים ולהקפיד על הזנה, אוורור והיגיינה נאותים.

בעת הבאת ארנבון חדש לקבוצת ארנבונים, עליו להיות בבידוד ולהיבדק על ידי וטרינר לפני הכנסתו לקבוצה. במידה ונמצא ארנבון חולה בקבוצה, יש לבודד אותו מארנבונים אחרים, על מנת לנסות ולמנוע את הדבקתם.

 

סקביאס

סקביאס (בעברית - "גרדת" או "גרב"), היא מחלת עור הנגרמת על ידי טפיל המכונה אקרית (זהו אינו חיידק או וירוס). הטפיל מתחפר ויוצר מחילות בתוך העור, דבר הגורם לגרד עז.

המחלה נפוצה בעיקר בארנבונים, אך ניתן לראות מקרים גם בבעלי חיים רבים אחרים כגון כלבים, חתולים, שרקנים, צ'ינצ'ילות ועוד וכמובן בבני אדם. 

דרכי הדבקה

הדבקה מתרחשת בעקבות מגע ישיר עם בעל חיים נגוע, אך גם בעקבות מגע במצע, מיטה, מלונה או כל דבר אחר באזור המחיה של אותו בעל חיים. ההדבקה נפוצה בעיקר בבעלי חיים צעירים.

חשוב לציין כי ישנם טפילי סקביאס שונים המדביקים בעלי חיים שונים. בעלי חיים מאותו מין (למשל ארנבון שנפגש עם ארנבון אחר הנגוע בסקביאס) ידבקו בקלות זה מזה. בעלי חיים ממינים שונים (למשל כלב שנפגש עם ארנבון הנגוע בסקביאס) לא תמיד ידבקו, אך קיים סיכוי לכך.

ארנבונים יכולים להיות נשאים של הטפיל לזמן ארוך והמחלה תתפרץ רק כאשר הם נמצאים במצב של סטרס. זו הסיבה שניתן לראות התפרצויות של סקביאס גם בארנבונים החיים זמן רב לבדם בבית ללא מגע עם ארנבונים אחרים.

הדבקה של אנשים מחיות המחמד שלהם מתרחשת בערך ב-30% מהמקרים. רוב ההדבקות יהיו של ילדים צעירים, זקנים ואנשים הסובלים מפגיעה כלשהי במערכת החיסון.

סימנים קליניים

הסימן הנפוץ ביותר הוא גרד עז. בעל החיים מתגרד רוב הזמן ובאובססיביות, ולעיתים לא ניתן להסיח את דעתו מהגירודים. כתוצאה מההתגרדות ניתן לראות הרבה פעמים קרחות, אדמומיות, פציעות עצמיות ודלקות עור.

בארנבונים ניתן לראות מופע אופייני של התעבות העור באזור האף (מה שמכונה "אף פינוקיו"), גלדים על האוזניים ובין אצבעות הרגליים.

בכלבים וחתולים ניתן לעיתים לראות גלדים על אפרכסות האוזניים ובמרפקים. בחלק מהמקרים ניתן להרגיש הגדלה של קשרי לימפה.

בבני אדם מופיע הסקביאס כנקודות אדומות קטנות, לרוב באזור הזרועות והבטן, וגרד עז המחמיר בלילה. יש לציין כי כאשר בן אדם נדבק בטפיל מבעל חיים, אנשים אחרים אינם יכולים להידבק מאותו אדם. רק אם אדם נדבק בסוג הטפיל הספציפי לבני אדם הוא יהיה מדבק לאנשים אחרים ויש להימנע ממגע איתו עד לקבלת טיפול.

ארנבון עם סקביאס:

"אף פינוקיו", גלדים על האוזניים, הרגליים, הזנב ומסביב לעיניים

אבחון

האבחון נעשה על ידי גירוד העור במספר מקומות והתבוננות במיקרוסקופ לחיפוש הטפיל או הביצים שלו.

לעיתים קיים מספר טפילים קטן על העור, ולא ניתן למצוא אותם בדגימה. במקרים אלו האבחון יתבסס על הסימנים הקליניים המחשידים לקיום הטפיל ותגובה חיובית לטיפול.

אקרית הסקביאס וביצים כפי שנראים במיקרוסקופ: 

טיפול

הטיפול לבעל החיים הוא זריקות של תרופה ממשפחת האיברמקטינים, בהפרשי זמנים קבועים עד לשיפור ניכר בסימנים הקליניים (לרוב טיפול של 2-6 שבועות). אפשרות נוספת היא טיפול בסירופ במתן יומי לזמן ממושך.

אם הגרד מאוד חזק יינתן טיפול לטווח קצר בסטרואידים, אשר מפחיתים את תחושת הגירוד.

במידה ובעל החיים סובל מפציעות או דלקות עור יש לטפל באמצעות משחות אנטיביוטיות או אנטיביוטיקה לפה, כתלות בחומרה.

בנוסף חשוב לחטא את כל אזור המחיה של בעל החיים הנגוע. אם קיימים בעלי חיים נוספים באזור יש לבודד את בעל החיים הנגוע על מנת למנוע הדבקה.

בני אדם שנדבקו צריכים לפנות לרופא משפחה או רופא עור, אשר ימליצו על טיפול מתאים.

מניעה

מכיוון שהמחלה נפוצה מאוד בארנבונים מומלץ להביא כל ארנבון חדש לבדיקה אצל ווטרינר. למניעת המחלה מומלץ להקפיד על טיפול מונע לארנבונים הכולל זריקה של איברמקטין כל שלושה חודשים.

טפיל הסקביאס פחות נפוץ בחיות המחמד האחרות ולכן אצלן אין צורך במניעה, אלא רק בטיפול במידה ונדבקו.

הריון והמלטה – חיות אקזוטיות

חמוסים:

חמוסים מגיעים לבגרות מינית בגיל 6-12חודשים.

הייחום אצל חמוסות הוא עונתי ומתרחש לקראת הקיץ (חודשים מרץ עד אוגוסט).

במהלך הייחום איבר המין של הנקבה מתנפח. גם האשכים של הזכר גדולים יותר לכל אורך עונת הייחום. שני המינים מפיצים בתקופה זו ריח חריף יותר מהפרווה, הנובע מהפרשות מבלוטות שומן בעור. בחמוסים לבנים ניתן לראות הצהבה של הפרווה עקב ההפרשות השומניות. גם לשתן של שני המינים יש ריח חריף יותר בעונת הייחום.

בדומה לחתולה, הביוץ אצל החמוסה הוא ביוץ מושרה, כלומר החמוסה לא מפסיקה להיות מיוחמת עד אשר ירביע אותה זכר. עובדה זו חשובה מאוד כאשר אנו מחזקים בבית נקבה לא מעוקרת ללא זכר. במקרה זה תקופת הייחום הארוכה תוביל להפרשה ממושכת של הורמוני מין (בעיקר אסטרוגן) אשר מזיקה למח העצם ופוגעת בייצור הדם. חמוסה כזאת תסבול מאנמיה חמורה ועלולה אף למות. לכן, אם בחרתם לאמץ חמוסה נקבה ואינכם רוצים שתמליט, חובה לעקר אותה לפני הייחום הראשון.

ההרבעה אצל חמוסים היא אירוע קולני ואלים. הזכר מחזיק את הנקבה בעורפה בחוזקה ולעיתים קרובות ניתן לראות אדמומיות ופצעים באזור.

הריון החמוסה נמשך כ-40 יום, שבסופם ממליטה האם שגר של כ-8 גורים. הגורים נולדים חרשים ועיוורים, ולכולם פרווה לבנה, שצבעה משתנה עם הזמן (במידה ואינם לבקנים). העיניים והאוזניים נפקחות רק אחרי חודש.

צ'ינצ'ילות:

צ'ינצ'ילות מגיעות לבגרות מינית בגיל 8-9 חודשים.
עונת הייחום של הצ'ינצ'ילות מתרחשת לרוב בין חודש נובמבר לחודש מאי. מחזורי הייחום נמשכים כחודש עד 50 יום.

הריון הצ'ינצ'ילה נמשך כ-111 ימים. הצ'ינצ'ילה ממליטה לרוב בשעות הבוקר המוקדמות, שגר של בין 1-6 גורים, כאשר על פי רוב תתרחש המלטה של שני גורים. עובדה מעניינת היא כי בהמלטות של צ'ינצ'ילות אשר מגודלות כחיות מחמד נפוצים יותר גורים זכרים מנקבות.

לאחר שהגורים נולדים אוכלת האימא את השליה. הגורים הקטנים נולדים מכוסי פרווה ועם עיניים פקוחות, והם מסוגלים ללכת כבר בתוך שעה מההמלטה.

אמא צ'ינצ'ילה תסכים להניק גם גורים שאינם שלה, בייחוד אם הם קרובים לגיל של הגורים שלה. לכן במצבים בהם האימא מתה ויש גורים יתומים מומלץ לחפש צ'ינצ'ילה אומנת שזה עתה המליטה שתניק את הגורים. הגורים מתחילים לאכול אוכל מוצק כבר בגיל שבוע, אולם גמילה מוחלטת מחלב נעשית רק אחרי 6-8 שבועות.

בעיות נפוצות בהריון של צ'ינצ'ילות הן הפלות וספיגת עוברים.

ארנבונים:

גיל הבגרות המינית של ארנבונים תלוי בגזע הארנבון. גזעים ננסיים מגיעים לבגרות מינית בגיל 4-5 חודשים, ואילו הגזעים הגדולים בגיל 5-8 חודשים. בכל גזעי הארנבונים זכרים מגיעים לבגרות מינית כחודש - חודשיים לאחר הנקבות.

הנקבה מתייחמת כל 4-6 ימים, בעיקר בתקופת האביב. גם כאן הביוץ הוא מושרה, ונגרם רק כאשר זכר מרביע את הנקבה.

תקופת ההיריון נמשכת כחודש. לפני ההמלטה הנקבה תכין אזור קינון ותרפד אותו בפרווה אותה היא תולשת מאזור הבטן וצדי הגוף.

מספר הגורים בשגר נע בין 4-12 גורים, כתלות בגזע (גזעים ננסיים ממליטים פחות, גזעים גדולים יותר). הארנבונים הקטנים נולדים לרוב בשעות הבוקר המוקדמות. את רוב זמנם מבלים הגורים לבד בקן. האמא מניקה את הצאצאים רק פעם ביום, למשך 3-5 דקות.

אימא ארנבונית אינה מקבלת גורים של ארנבונית אחרת, ויכולה אף לתקוף ולהרוג גורים הנושאים ריח של ארנבון אחר.

בגלל זמן ההיריון הקצר יחסית ומכיוון שהארנבונית נמצאת רוב הזמן במצב בו היא מסוגלת להיכנס שוב להריון, החזקה של זוג ארנבונים זכר ונקבה תוביל במהרה לכמות עצומה של צאצאים. על מנת למנוע מצב זה מומלץ לסרס ולעקר את הארנבונים. נקבות מומלץ לעקר בגיל 5-6 חודשים גם כדי למנוע מחלות רחם ובכללן סרטן הרחם, אשר נפוץ יחסית בנקבות בוגרות לא מעוקרות.

שרקנים:

שרקנים מגיעים לבגרות מינית בגיל מאוד צעיר – נקבות כבר בגיל חודשיים וזכרים בגיל 3 חודשים.

שרקנית מתייחמת כל 20 יום בערך, ותקופת הייחום נמשכת לאורך כל השנה.

היריון השרקנית נמשך כ-70 יום, בסופם ממליטה האם 2-4 גורים בממוצע.

שרקנים לא בונים קני המלטה מסודרים, ויכולים להמליט בכל מקום בכלוב. לאחר שנולדים הגורים אוכלת האימא את השליה.

אימא שרקנית תסכים להניק גם גורים שאינם שלה, ולכן במצבים בהם יש גורים יתומים מומלץ לחפש שרקנית אומנת שתניק אותם.

בדומה לארנבונים, זוג שרקנים ימליט במהלך חייו מספר רב של צאצאים, וניתן למנוע התרבות לא רצויה על ידי סירוס ועיקור.

שרקנית מעל גיל 8 חודשים שלא המליטה בעבר לא מומלץ להרביע. על מנת להמליט בצורה תקינה עצמות האגן של השרקנית אינן מאוחות ונפתחות בעת המלטה על מנת לאפשר יציאה תקינה של הגורים. עצמות האגן של שרקנית שלא המליטה בגיל צעיר עוברות איחוי, ולכן בשרקניות אלו נפוצים מצבים של המלטות קשות, בהן הגורים נתקעים ולא יכולים לצאת מתעלת ההמלטה בצורה נורמלית. מצב זה דורש התערבות וטרינרית והוא מסוכן גם לגורים וגם לאימא, ולכן מומלץ להימנע ממנו.