יום שני, 9 בדצמבר 2013

ניקוי שיניים

כמו אנשים, גם כלבים וחתולים נזקקים לעיתים לטיפולי שיניים, החל מניקוי שיניים עקב הצטברות אבן שן ועד לעקירות שיני חלב שלא נשרו או שיניים שנפגעו כתוצאה מטראומה או מדלקות חמורות.

בכל פעם שבעל החיים מגיע לווטרינר לחיסונים שגרתיים, בודק הווטרינר גם את מצב הפה של בעל החיים. הווטרינר מעריך את כמות אבן השן שהצטברה על השיניים, האם ישנם סימנים לדלקות חניכיים או האם יש שיני חלב שלא נשרו וצריכות להיעקר. 

בנוסף, ישנם סימנים המחשידים לבעיות פה ושיניים אותם רואים הבעלים. סימנים אלו כוללים ריח רע מהפה, קשיי אכילה (אשר יכולים להתבטא בנפילה של מזון מהפה, חוסר רצון לאכול או יבבות בעת האכילה), ריור יתר, דימום מהחניכיים, נפיחות, שפשוף הפנים באזור הפה והלחיים ואף תוקפנות פתאומית. חשוב להיות ערניים ולפנות לווטרינר בכל מקרה בו בעל החיים מציג סימנים אלו.

במקרים בהם קיימת בעיה בבריאות הפה ימליץ הווטרינר על ניקוי שיניים ו/או עקירות שיניים, כתלות בסוג ובחומרת הבעיה.

הפרוצדורה
פרוצדורת ניקוי השיניים בבעלי חיים דומה מאוד לזו הנעשית באנשים, אולם מכיוון שבעלי החיים אינם משתפים פעולה כמו אנשים הפרוצדורה נעשית בהרדמה מלאה.
בהתחלה מבצע הווטרינר בדיקה נוספת ומקיפה של חלל הפה תחת הרדמה. אם דרושות עקירות הן יבוצעו לפני ניקוי השיניים.
ניקוי השיניים עצמו מתחיל בהסרה גסה של מרבית אבן השן. לאחר מכן מבצע הווטרינר ניקוי עדין יותר של האבן שנשארה באמצעות כלי יעודי בצורת וו, החודר לחריצים הקטנים שבין השיניים, ומסיר אבן שן שהצטברה גם שם.
בסוף הניקוי מתבצע פוליש של השן בעזרת משחה, שחודרת לחריצים קטנים בשן ואוטמת אותם מפני כניסת מזון או חיידקים, דבר שמעכב היווצרות אבן שן חדשה. לבסוף נשטף הפה עם חומר חיטוי.

טיפול לאחר ניקוי שיניים
במידה וישנה דלקת חניכיים חמורה, או שהיה צורך בעקירות שיניים פגועות, יינתן טיפול אנטיביוטי, והווטרינר אף ימליץ על מתן מזון רך למספר ימים אם הדבר נחוץ.
הדרך הטובה ביותר למניעת בעיות שיניים וחניכיים היא הקפדה על צחצוח שיניים לבעל החיים באופן תדיר, בין 3-5 פעמים בשבוע, על מנת להאט היווצרות אבן שן חדשה.
גזעי כלבים קטנים נוטים לצבור אבן שן מהר יותר, ולכן יזדקקו לניקוי שיניים בטווחי זמן של חצי שנה –שנה. גזעי כלבים גדולים וחתולים נוטים פחות להצטברות של אבן שן, ולכן יזדקקו לניקוי שיניים אחת למספר שנים, בהתאם להמלצת הווטרינר.


יום רביעי, 13 בנובמבר 2013

חיות הבר בישראל

ישראל היא מדינה בעלת עושר עצום של חיות בר. מגוון בעלי החיים שניתן למצוא בטבע הארץ-ישראלי כולל יונקים, ציפורים, זוחלים ודו חיים. חלק מבעלי החיים הם שוכנים קבועים בארצנו, וחלקם נודדים כל שנה לישראל ובחזרה לארצות אחרות.

לצערנו, שטחי המחיה של חיות הבר בישראל (וגם בשאר העולם) הולכים ומצטמצמים. הבנייה העירונית של כבישים ובתים פולשת לאזורי המחיה של חיות הבר, מצמצמת את תחומם ובכך פוגעת ביכולת של חיות אלו להמשיך לצוד מזון, להתרבות ואף לחיות. בנוסף קיים צייד לא חוקי של בעלי חיים למטרות אכילה, מכירה או סתם לשם הנאה של הציידים. פרמטרים אלו מביאים לכך שיותר ויותר חיות בר נעלמות מנוף ארצנו ומקומות אחרים בעולם.  



משרד החקלאות בעבר והמשרד להגנת הסביבה בהווה הם המשרדים הממשלתיים האחראים על חיות הבר בישראל וההגנה עליהם.
חוק "הגנת חיות הבר" קובע תקנות שנועדו לשמור על חיות ארצנו ולמנוע פגיעה בהם. החוק קובע כי אסור לאנשים לצוד, למכור או לגדל חיות בר ללא רישיון מיוחד. 

רשות שמורות הטבע והגנים היא הגוף שמטרתו לטפח ולהגן על הטבע, לחנך אנשים לשמירה על הטבע ועל חיות הבר, ולדאוג שתקנות משרד החקלאות ימולאו על ידי הציבור. פקחי הרשות נלחמים בצייד ובמסחר הבלתי חוקיים של חיות בר במטרה להפסיקם. בנוסף עוזרים הפקחים בכיבוי שריפות יער, הצלת חיות בר לכודות או פצועות, עזרה למטיילים וסיוע לחקלאים.


בישראל קיים בית חולים מיוחד לחיות בר, הנמצא בתוך גן החיות "הספארי" ברמת גן. אדם אשר נתקל בחיית בר פגועה יכול ליצור קשר עם בית החולים דרך האתר: http://www.wildlife-hospital.org.il/ או בטלפון 6911* הפועל 24 שעות ביממה. המטרה העיקרית של בית החולים היא לטפל בבעלי החיים בצורה הטובה ביותר ולשקם אותם בתקווה להחזירם אל הטבע.
אנשים הנתקלים בגור או גוזל של חיית בר שאינם נראים פצועים מתבקשים להשאירם במקומם. לרוב האם נמצאת בקרבת מקום, גם אם אנחנו לא רואים אותה. גורים וגוזלים קטנים מתקשים
לשרוד ללא אמם וקשה מאוד לגדל אותם בשבי.
                                        
 


בנוסף חשוב לזכור כי צבים וקיפודים, שאנשים נוהגים לאסוף לביתם, הם חיות בר מוגנות האסורות לגידול בבית. אם מצאתם צב או קיפוד בדרך, השאירו אותם בטבע, שם יוכלו להמשיך לחיות ולהתרבות להנאת כולנו. 



יום רביעי, 9 באוקטובר 2013

סנאפלס (snuffles)


סנאפלס (המכונה לעיתים גם "צננת") היא מחלה של מערכת הנשימה העליונה בארנבונים. המחלה נגרמת על ידי חיידק בשם פסטורלה מולטוצידה.

 דרכי הדבקה

החיידק פסטורלה מולטוצידה שוכן דרך קבע בחלל האף של ארנבונים, ולרוב אינו גורם למחלה.
כאשר ארנבון חשוף לגורם סטרס כלשהו (לדוגמה: רעש חזק, סביבה לא נקייה, הריון, מחלה, חברה של ארנבונים דומיננטיים בכלוב או אפילו שינויי סביבה כאשר הוא נלקח מחנות החיות לבית), פעילות מערכת החיסון של הארנבון יורדת. במצב זה יכול החיידק להתרבות ביתר ולגרום למחלה.

סנאפלס היא מחלה מדבקת מאוד בין ארנבונים, וכאשר ארנבון אחד חולה הוא עלול להדביק את שאר הארנבונים באזור. ההדבקה נעשית באמצעות מגע עם הפרשות הארנבון החולה. גורי ארנבונים שאימם חולה יכולים להדבק דרך החלב.

סימנים קליניים

הסימנים הנפוצים ביותר הם עיטושים והפרשות שקופות עד מוגלתיות (צהבהבות) מהאף, אשר נדבקות לפרווה באזור הנחיריים. מכיוון שארנבונים נוטים לנקות את פניהם בעזרת רגליהם הקדמיות, ניתן לראות את ההפרשות גם על כפות הרגליים.
יתכנו גם קשיי נשימה, הפרשות מהעיניים ודלקות עיניים נלוות.
אם הארנבון לא מטופל במהרה, ההפרשות הנדבקות לפרווה יכולות לגרום להיווצרות דלקות עור, קרחות וקשקשת. בנוסף עלול החיידק להתפשט למערכת הנשימה התחתונה ולגרום לדלקת ריאות.

 אבחון

אבחון המחלה על ידי הווטרינר מתבסס על הסימנים הקליניים שפורטו למעלה. בהקשבה עם סטטוסקופ ניתן לעיתים לשמוע חרחורים הנובעים מהפרשות הנמצאות במערכת הנשימה העליונה.
 
טיפול

הטיפול במחלה הוא טיפול אנטיביוטי. חשוב לדעת כי ארנבונים רגישים לסוגי אנטיביוטיקה מסוימים הניתנים דרך הפה, ויש לוודא כי הווטרינר המטפל מודע לסוג הטיפול המתאים לארנבונים.
מומלץ לטפל במהרה, מיד עם הופעת הסמנים הקליניים, משום שחוסר טיפול יכול להוביל להתפתחות מחלה כרונית, שתצריך טיפול ממושך, ועלולה אף ללוות את הארנבון לאורך כל ימי חייו.
 
מניעה

יש לנסות ולהפחית גורמי סטרס, לשמור על תנאי גידול טובים ולהקפיד על הזנה, אוורור והיגיינה נאותים.
בעת הבאת ארנבון חדש לקבוצת ארנבונים, עליו להיות בבידוד ולהיבדק על ידי וטרינר לפני הכנסתו לקבוצה. במידה ונמצא ארנבון חולה בקבוצה, יש לבודד אותו מארנבונים אחרים, על מנת לנסות ולמנוע את הדבקתם.

 

יום רביעי, 7 באוגוסט 2013

קדחת קרציות

קדחת קרציות הינה מחלה נפוצה בכל העולם ובישראל בפרט. המחלה נגרמת על ידי הטפיל ארליכיה קניס, אשר מועבר לכלבים בזמן מציצת דם על ידי קרצייה הנקראת קרצית הכלב החומה. הארליכיה הינו טפיל דם הפוגע בתאי הדם השונים וגורם להרס שלהם במחזור הדם ובמח העצם.
לרוב מופיעה המחלה בעונה החמה (מאי עד אוגוסט), בה נפיצות הקרציות גבוהה, ובעיקר בכלבי מושב, כלבי חצר או כלבים ששהו באזור בו נמצאה כמות גדולה של קרציות. אולם, מספיקה קרצית אחת הנגועה בטפיל כדי לגרום למחלה, ולכן תתכן בכל כלב ובכל עת.

סימנים קליניים
לרוב מופיעים הסימנים הקליניים כשבוע עד שבועיים לאחר מציאת קרציה על הכלב.
המחלה מתבטאת בחום גבוה, חולשה, דיכאון וחוסר תאבון. הארליכיה פוגעת תחילה בטסיות הדם, ולאחר מכן בתאי דם נוספים, ולכן לעיתים יופיעו דימומים ספונטנים, שטפי דם על העור וריריות חיוורות. הגדלה של בלוטות לימפה ושל הטחול והכבד נפוצות גם הן, והווטרינר יוכל להרגיש זאת במישוש.

לאחר תקופה מסוימת עוברת המחלה לשלב תת קליני. בשלב זה הכלב נראה בריא, אולם הטפיל ממשיך להתקיים בגופו וממשיך לגרום להרס הדרגתי של תאי הדם. שלב זה יכול להמשך חודשים עד שנים.

בשלב הסופי והכרוני של המחלה מופיעים סימנים בלתי ספציפיים של פגיעת מערכות שהם משניים לאנמיה (ירידה במספר תאי הדם האדומים), לפגיעה במערכת החיסון (עקב ירידה במספר תאי הדם הלבנים) ולפגיעה ביכולת הקרישה (עקב ירידה במספר הטסיות). בנוסף לסימנים הקודמים יכולים להראות גם דימומים, בצקות, צליעות ועיוורון. מוות יכול להיגרם כתוצאה מדימום ואנמיה חריפה או כתוצאה מזיהומים מזדמנים התוקפים את הגוף כתוצאה מירידה ביכולת החיסונית.

אבחון
במידה וקיים חשד לקדחת קרציות עקב הסימנים הקליניים או היסטוריה של חשיפת הכלב לקרציות, ישנו קיט אבחון ספציפי המזהה נוגדנים לארליכיה בדם הכלב. תוצאה חיובית מעידה על חשיפה של הכלב לטפיל.
בדיקות דם כלליות מאפשרות הערכה של חומרת המחלה. בשלב ההתחלתי יופיעו ירידה בספירת הטסיות ועלייה בספירת התאים הלבנים וברמת הנוגדנים בדם. ככל שהמחלה מתפתחת תתרחש ירידה כללית במספר הטסיות, תאי הדם האדומים ותאי הדם הלבנים. לעיתים יראו בדיקות הדם בנוסף עדויות לפגיעה באיברים פנימיים, בעיקר פגיעה כלייתית.
לאחר הטיפול מומלץ לבצע בדיקות דם עוקבות כדי לוודא חזרה של ספירת הדם לרמות תקינות.

טיפול
כאשר המחלה נמצאת בשלבים ההתחלתיים הטיפול הינו פשוט יחסית, וכולל אנטיביוטיקה (לרוב דוקסילין) לטווח זמן של 2-3 שבועות. תגובה לטיפול ושיפור קליני יתרחשו לרוב תוך 2-3 ימים.
קרצית הכלב החומה יכולה להעביר לכלב, ביחד עם הארליכיה, טפיל נוסף המכונה בבזיה. טפיל זה קשה לאבחון, אולם מומלץ לטפל בו בנוסף לטיפול בארליכיה. הטיפול בבבזיה כולל שתי זריקות אמיזול בהפרש של שבועיים.

בשלבים המתקדמים של המחלה יש צורך בטיפול אגרסיבי הכולל שילוב אנטיביוטיקה עם סטרואידים או תרופות אחרות המעודדות התחדשות של תאי דם במח העצם. במקרים של אנמיה חמורה נדרש מתן של עירוי דם. בשלב זה לא תמיד תהיה תגובה לטיפול, וסיכויי ההחלמה של הכלב הם נמוכים.

מניעה
קדחת קרציות הינה מחלה קשה שעלולה להסתיים במוות, ולכן ישנה חשיבות רבה למניעתה. מניעת המחלה מתמקדת בטיפול מונע נגד קרציות לכלב (באמצעות אמפולה או קולר) וטיפול סביבתי (ניקוי משטחים, ריסוס והדברה). בנוסף, אם הדבר אפשרי, מומלץ להימנע מלקחת את הכלב לאזורים בהם עלול להיות ריכוז גדול של קרציות. חשוב להדגיש כי כלב שחלה במחלה אינו מחוסן נגדה ויכול לחלות שוב, ויש להקפיד על טיפול מונע נגד קרציות גם בכלבים שחלו בעבר.


מכת חום

עונת הקיץ מאופיינת בימים חמים, מלאי שמש, וחופש גדול המאפשר לילדים להקדיש זמן רב יותר לחיית המחמד. אולם, הקיץ מביא איתו גם סכנות רבות. מכת חום הינה מהסכנות הנפוצות והקטלניות ביותר בימי השרב הישראלי.

מהי מכת חום?
חום הגוף הנורמלי של כלבים גבוה מזה של בני אדם ונע בין 38 – 39.4 מעלות. עליה בחום הגוף יכולה להיות תוצאה של מחלה (דלקת, זיהום, גידול) או כתוצאה של חוסר יכולת של הגוף לווסת את הטמפרטורה, כפי שמתרחש במכות חום.

כלבים כמעט ואינם מזיעים, ומקררים את עצמם בעיקר על ידי הלחתה (נשימה מהירה עם פה פתוח וריור). כאשר טמפרטורת הסביבה והלחות גבוהות, היכולת לאבד חום פוחתת, וטמפרטורת הגוף תעלה. עליה בטמפרטורת הגוף מעל ל-41 מעלות מביאה לפגיעה בשומנים, חלבונים ואנזימים החשובים לתפקוד מערכות הגוף השונות, ובסופו של דבר מביאה לפגיעה כללית באיברי הגוף ואף למוות.

סימנים קליניים
לרוב יופיעו הסימנים לאחר בילוי זמן ממושך בשמש או לאחר פעילות מאומצת.

"תשישות חום" (המצב הקל יחסית של מכת חום) מתאפיינת בחום גבוה, חולשה, קצב נשימה מהיר, הקאות ו/או שלשולים והתייבשות.
מכת חום חמורה יותר כוללת, בנוסף לחום גבוה של מעל ל-41 מעלות, גם סימנים של שוק ופגיעה באיברים: התמוטטות, בעיות עצביות, קצב לב וקצב נשימה מהירים, דופק חלש ולא סדיר ואף דימומים.

טיפול
מכת חום היא מקרה חירום. במידה ואתם חושדים כי כלבכם סובל ממכת חום יש לקררו באמצעות מים ומגבות רטובות (לא באמצעות קרח!) ולהביאו לווטרינר בדחיפות.
הווטרינר יערוך בדיקה גופנית מקיפה להערכת מצבו של הכלב. בנוסף מומלץ לבצע בדיקת דם, שעל פיה ניתן להעריך האם נגרם נזק פנימי לתאים ואיברי הגוף השונים.

במידה והכלב סובל מתשישות חום בלבד, הטיפול יכלול קירור, מתן נוזלים וטיפול תומך.
במידה והכלב סובל ממכת חום יינתן טיפול בהתאם לפגיעות השונות ולתוצאות בדיקות הדם. לעיתים יהיה צורך באשפוז ארוך טווח, ואז יופנה הכלב לבית החולים הווטרינרי או למרכז חירום אחר להמשך טיפול. ישנם מקרים בהם הנזק לאיברים הוא בלתי הפיך, והתוצאה תהיה מוות או המתת חסד.

מניעה
50% מהכלבים הסובלים ממכת חום ימותו או יומתו במהלך היממה הראשונה להופעת הסימנים עקב פגיעות קשות ובלתי הפיכות במערכות הגוף. לכן ישנה חשיבות גדולה לנושא המניעה.
קיימים מספר כללים שחשוב לאמץ על מנת למנוע התפתחות של מכת חום אצל כלבכם:
1. אסור להשאיר כלבים ברכב חונה, אפילו כאשר החלון מעט פתוח. הטמפרטורה בתוך רכב סגור עולה בצורה קיצונית תוך מספר דקות.
2. בימים חמים יש להקפיד על טיולים בשעות הפחות חמות, שעות הבוקר המוקדמות ושעות הערב והלילה. כמו כן יש להקפיד על טיול קצר, ללא מאמץ, ונגישות למים.
3. יש לדאוג לאזורי צל ומים קרים בכל עת לכלבים החיים בחצר.
4. תשומת לב מיוחדת נדרשת לכלבים זקנים, שמנים, בעלי אף פחוס או חולים, ובעיקר כאלה בעלי היסטוריה של בעיות לב, בעיות נשימה או עוויתות. כלבים אלו מתקשים אף יותר מהאחרים לקרר את עצמם ולשמור על טמפרטורת גוף תקינה.

חשוב לזכור כי למרות שאנו נתקלים בעיקר בכלבים הסובלים ממכת חום, כל בעל חיים יכול להיפגע (גם בעלי חיים אקזוטיים כמו מכרסמים או ציפורים) והכללים למניעה חלים גם עליהם.


ידידו הטוב של הרופא

כל מי שמגדל חיית מחמד יודע כי היא מביאה לבית המון אושר, רגעי הנאה ומשחק ומלמדת לקיחת אחריות ודאגה לאחר. אך האם ידעתם כי בעלי החיים תורמים גם לשיפור בריאות המשפחה?

אלרגיות
בניגוד למחשבה הנפוצה אצל אנשים רבים, לפיה חשיפה לפרווה, שיער או נוצות מעלה את הסיכון להתפתחות אלרגיות אצל ילדים, הוכח שדווקא בקרב ילדים הגדלים עם בעלי חיים היו פחות מקרים של אלרגיות ואסטמה מילדים שגדלו בבית ללא בעל חיים.
בבית שבו נמצא כלב או חתול יש סיכוי ל-1 מתוך 5 ילדים להיות אלרגי, לעומת סיכוי גדול יותר של 1 מ-3 ילדים הגדלים בבית ללא חיית מחמד.

חרדות
אנשים שיש להם חיית מחמד סובלים הרבה פחות מדיכאון וחרדות. ליטוף או משחק עם בעל חיים משחרר לגוף חומרים כמו סרטונין ודופמין, האחראים לתחושות רוגע והנאה.
ילדים הגדלים בבית עם חיית מחמד בטוחים יותר בעצמם, ובעלי דימוי והערכה עצמית גבוהים בהשוואה לילדים שגדלים ללא בעל חיים. בנוסף דיווחו בעלי חיות מחמד על עליה בזמן הבילוי המשפחתי המשותף ושיפור מצב הרוח הכללי של המשפחה בהשוואה למשפחות ללא חיות מחמד.





השמנה
ידוע כי כלבים בעיקר תורמים לירידה במשקל ושמירה על משקל תקין, בכך שהם "מכריחים" את בעליהם להוציא אותם לטיולים יומיומיים. הטיול מאפשר התמדה בפעילות גופנית קבועה ובכך תורם לשמירה על אורח חיים בריא.

לחץ דם ומחלות לב
מחקרים מראים כי ליטוף בעל חיים מביא להורדת לחץ הדם וקצב הלב של האדם הנבחן. אנשים המגדלים בעלי חיים סובלים פחות ממחלות לב ויתר לחץ דם בהשוואה לאנשים ללא בעלי חיים. אנשים שעברו התקף לב ויש להם חיית מחמד מאריכים חיים יותר מאלו שעברו התקף לב ולא מגדלים חיית מחמד.
מחקר שנערך בקרב עובדים בעבודה מלחיצה הסובלים מיתר לחץ דם הראה ירידה בלחץ הדם בקרב עובדים שאימצו כלב או חתול לעומת חבריהם.
מחקר שנערך על ילדים גילה שלחץ הדם שלהם היה נמוך יותר כאשר היו בחברת כלבם מאשר בלעדיו.

קשישים
מחקרים הראו כי אנשים מבוגרים המגדלים בעלי חיים הם עצמאיים יותר, פעילים יותר ושמחים יותר. בעל החיים מקנה לקשיש חברה, אהבה ללא תנאי ושמירה על תחושת האחריות והנחיצות. הדאגה לבעל החיים לאוכל, ניקיון, טיולים וטיפול וטרינרי מסייעת לשמור ולשפר את רמת הפעילות הגופנית והמנטלית של הקשיש. 
קשישים אשר גידלו בביתם חיית מחמד סבלו פחות ממחלות קשות ונזקקו לפחות ביקורים אצל רופאים ובתי חולים ביחס לקשישים ללא חיית מחמד.
הוכח כי גם אם לקשיש אין יכולת תפקוד המאפשרת לגדל את בעל החיים בביתו, מפגש עם חיית המחמד של הילדים או הנכדים, חוגים של בעלי חיים בבתי אבות או אפילו צפייה בדגים באקווריום מעוררים הפרשת סרטונין ותחושות רוגע והנאה, וכמו כן מובילים לירידה בלחץ הדם.

הכשת נחש

מלבד העלייה בטפילים שונים, כגון פרעושים וקרציות, חודשי האביב והקיץ מאופיינים גם בעלייה בהסתברות לפגישה עם נחשים, המתעוררים משנת החורף שלהם ויוצאים למרחב הפתוח. בישראל קיימים מספר נחשים ארסיים, אשר הנפוץ ביניהם הוא הצפע הארץ ישראלי. הנחשים הארסיים מאופיינים בשתי שיניים ארוכות וחלולות, אשר דרכן מוחדר הארס המיוצר בבלוטה מיוחדת. רוב ההכשות מתרחשות בערב ובלילה, אז יוצאים הנחשים לצוד את טרפם. בישראל דווחו הכשות צפע בבני אדם, כלבים, חתולים וסוסים.

מרכיבי הארס
נחשים ארסיים מסתמכים על החדרת ארס לבעלי חיים לשם אכילתם, על מנת להשתלט עליהם ולצוד אותם ולמטרות הגנה מפני טורפים. ארס הנחש מסוכן משום שהוא מכיל מספר מולקולות המזיקות לגוף:
1. פרוטאזות – אנזימים האחראים על פירוק חלבוני הגוף.
2. רעלנים עצביים (נוירוטוקסינים) – פוגעים בפעילות מערכת העצבים התקינה של בעל החיים. לרוב גורמים לשיתוק.
3. רעלנים לבביים (קרדיוטוקסינים) – פוגעים בתפקוד הלב ויכולים לגרום לקצב לב בלתי סדיר ולדום לב.
4. המורגינים – חלבונים הפוגעים בתאי דם, ויכולים לגרום לאנמיה, דימומים, ירידה בלחץ הדם ושוק.
5. פוספודיאסטרזות – אנזימים הפוגעים במערכת הקרישה. יכולים לגרום לקרישתיות יתר או לדימומים.

כמות הארס בהכשה גדלה ככל שהטמפרטורה הסביבתית עולה, בתחילת העונה, כאשר מדובר בהכשות הראשונות של הנחש (עם כל הכשה כמות הארס בבלוטות קטנה, ונדרש זמן לחדשה) וככל שהנחש בוגר.

סימנים קליניים
סימנים קליניים יכולים להופיע תוך מספר דקות עד שעות מההכשה.
הסימנים הנפוצים הם נפיחות באזור ההכשה, שטפי דם או דימומים, כאב, חולשה, רעד שרירים, צליעות כאשר ההכשה באזור הגפיים, ריור וקשיי נשימה כאשר ההכשה באזור הפנים והצוואר.
סיבוכים נפוצים הם זיהום אזור ההכשה בחיידקי קלוסטרידיום ונמק. סיבוכים חמורים יותר כוללים התפתחות של כשל כליות, סימנים עצביים, שוק, פגיעה כלל מערכתית ומוות.

חומרת הפגיעה ואחוזי התמותה תלויים במספר גורמים:
1. מספר ההכשות וכמות הארס שהוחדרה
2. מין בעל החיים - אחוז החתולים המוכשים נמוך מאחוז הכלבים, אך אחוזי התמותה מהכשה גבוהים יותר בחתולים מאשר בכלבים. סוסים נחשבים לרגישים ביותר ועם אחוזי התמותה הגבוהים ביותר.
3. גודל בעל החיים המוכש - אחוזי התמותה גדלים ככל שבעל החיים קטן יותר.
4. אזור ההכשה - אחוזי התמותה גדלים כאשר מדובר בהכשה בגפיים לעומת הכשה באזור הראש והצוואר.

אבחון
ברוב המקרים לא יהיה קשה להבחין בסימני שיניים באזור הנשיכה, ובנפיחות ושטפי דם אופייניים.
בדיקות דם יראו לרוב ירידה במספר טסיות הדם, עליה במספר תאי הדם הלבנים ופגיעה בתפקודי הקרישה. בנוסף יתכנו ראיות לפגיעות בשרירים ובאיברים פנימיים.

טיפול
בכל מקרה של הכשת נחש או חשד לכך יש להגיע במהירות האפשרית לווטרינר, משום שהפגיעה הולכת ומחריפה עם הזמן. יש לדאוג להרגיע את בעל החיים ולהגביל את תנועותיו ככל האפשר, על מנת למנוע מהארס להתפשט במהירות (אם הדבר אפשרי מומלץ להביא את בעל החיים על הידיים). במידה והנשיכה באזור הצוואר מומלץ להסיר את הקולר.

הטיפול הראשוני במקרה הכשה הינו טיפול תומך בבעל החיים בהתאם להערכת מצבו הכללי - מתן נוזלים לשיפור לחץ הדם, מתן פלסמה או עירויי דם (אם צריך) לתמיכה במערכת הקרישה, החדרת צינור נשימה (טובוס) והנשמת בעלי חיים המתקשים בכך.

הארס מייצר תגובת אלרגיה בגוף, ולכן יטופל בעל החיים עם דיפנהידרמין, שהוא אנטיהיסטמין המוריד את התגובה הדלקתית האלרגית. סטרואידים ינתנו במקרים של בצקת חמורה, שוק או קשיי נשימה. בנוסף יינתנו תרופות לשיכוך כאבים ואנטיביוטיקה אשר מטרתה להגן על בעל החיים מזיהומים נלווים.
במחקרים שנעשו בכלבים, מתן של אנטי-ונום (נוגדנים כנגד הארס) לא הורידה את אחוזי התמותה, בניגוד למצב באנשים. לכן אנטי-ונום יינתן רק במקרים חמורים ביותר, אשר לא משתפרים עם פרוטוקול הטיפול המקובל.

יש לזכור כי הכשת נחש יכולה להיות קטלנית עקב הפגיעה הנרחבת של מרכיבי הארס במערכות הגוף השונות, וכי בעל החיים עלול למות גם אם יקבל טיפול נאות.

פרעושים וקרציות

עם בוא האביב והעלייה בטמפרטורת הסביבה מגיעים גם אורחים לא רצויים, כדוגמת טפילים סביבתיים שונים. הטפילים הנפוצים ביותר בקרב חיות המחמד הינם הפרעושים והקרציות, המהווים מטרד של ממש הן לבעלי החיים והן לאנשים המבלים במחיצתם.

פרעושים
הפרעוש הוא טפיל מוצץ דם, חסר כנפיים, בעל רגליים אחוריות חזקות ויכולת קפיצה מרשימה.
מחזור החיים של הפרעוש כולל ביצה, זחל חסר רגליים, גולם ובוגר, שרק לו יכולת מציצת דם.
הפרעושים הנפוצים בישראל הם פרעוש הכלב ופרעוש החתול, אשר למרות שמם, אינם ספציפיים לבעל חיים מסוים, ויכולים לעקוץ בעלי חיים אחרים וגם בני אדם.

עקיצת הפרעוש כואבת ובאזור נוצרת תגובה אלרגית למרכיבים ברוק הפרעוש, המתבטאת באדמומיות, גרד ואובדן שיער. לעיתים התגובה חמורה יותר וכוללת גרד בלתי פוסק, פציעות בעור והתפתחות זיהומי עור משניים. פרעוש אחד שעקץ יכול לגרום לתגובת גירוד שתימשך שבועיים. בנוסף, הדבקה מסיבית בפרעושים יכולה להוביל לאובדן דם ואנמיה.

הפרעושים מזיקים גם בהיותם מעבירים של גורמי מחלה, בעיקר של תולעים שטוחות. זחל הפרעוש ניזון מצואה, ובולע ביצי תולעים הנמצאות גם כן בצואה. התולעת מתפתחת בגוף הפרעוש, וכאשר בעל חיים בולע אותו, הוא נדבק גם בתולעים. יש לזכור כי לא תמיד ניתן לראות פרעושים על פרוות בעל החיים, מכיוון שהם קופצים חזרה לסביבה לאחר שעקצו. לכן, גילוי של תולעים שטוחות (דמויות גרגרי אורז) בצואת בעל החיים מעידה על נוכחות פרעושים, ויש לטפל גם כנגד התולעים וגם כנגד הפרעושים.
קרציות
הקרציה היא טפיל גדול יחסית, חסר כנפיים. הבוגר בעל 4 זוגות רגליים וגוף רחב. מחזור החיים של הקרציה כולל ביצה, זחל (בעל 3 זוגות רגליים), נימפה ובוגר. הקרציה ניזונה מדם או מתאי גוף.
קיימים שני סוגים של קרציות – קרציות קשות וקרציות רכות. הקרציה הנפוצה ביותר בישראל היא קרצית הכלב החומה.

עקיצת קרציה יכולה להתבטא באדמומיות, נפיחות, גרד ואובדן שיער באזור. הדבקה מסיבית בקרציות יכולה להוביל לאובדן דם ואנמיה.
אולם, הסכנה הגדולה ביותר הנובעת מקרציות לרוב אינה העקיצה עצמה, אלא היותן מעבירות גורמי מחלה. בישראל נפוצה מאוד המחלה המכונה "קדחת קרציות" הנגרמת על ידי הטפיל ארלכיה קניס, אשר מועבר לכלבים בזמן מציצת הדם על ידי הקרצייה. הארלכיה פוגעת תחילה בטסיות הדם, ולאחר מכן בתאי דם נוספים, והמחלה מתבטאת בחולשה, חוסר תאבון, חום ודימומים ויכולה אף להוביל למוות.
מניעה וטיפול
הטיפול היעיל ביותר בפרעושים וקרציות הוא טיפול מניעתי.
חשוב לזכור כי הפרעושים והקרציות מגיעים מסביבת בעל החיים, ולכן הטיפול בהם חייב לכלול טיפול משולב, הן בבעל החיים והן בסביבה. מספר הפרעושים על פרוות בעל החיים ברגע נתון מהווה רק כ-5% מהנגיעות הכללית, ולכן גם אם נראה פרעוש יחיד יש לטפל.

הטיפול הסביבתי כולל ניקוי יסודי של אזור המרבץ של בעל החיים (כיבוס שמיכות ומזרנים, ניקוי המלונה והמיטה, שאיבת אבק וכו'). במקרים של נגיעות גבוהה מומלץ להזמין מדביר מקצועי (חשוב לוודא עם המדביר כי החומרים בהם הוא משתמש אינם רעילים לבעל החיים, ובכל מקרה להוציא את בעל החיים מהבית בתקופת הריסוס).

טיפול בבעל החיים מתבצע באמצעות תכשירים וטרינרים שונים המגיעים בצורת אמפולות (כדוגמת אדוונטג', אדוונטיקס, רבולושיין ואחרים) או תרסיסים (כדוגמת פרונטליין), אותם יש לשים על עור בעל החיים כל חודש. קולרים נגד קרציות יעילים לעד כ-6 חודשים.
מכיוון שקיימים תכשירים רבים ומגוונים בשוק, ומשום שתכשירים אלו מכילים חומרים העלולים להיות רעילים בשימוש לא נכון, מומלץ להתייעץ עם וטרינר אשר ימליץ על סוג התכשיר המתאים ביותר לבעל החיים הספציפי. את התכשיר יש להתאים לסוג בעל החיים (חתול, כלב או בעל חיים אחר), גילו (גור או בוגר) וסביבת המחיה שלו (למשל, חצר לעומת דירה).


הטיפול בעקיצה קיימת יכלול משחות מרגיעות וסטרואידים להפחתת הגרד. במקרים של אלרגיה חמורה לפרעושים יידרש טיפול משולב של אנטיביוטיקה וסטרואידים לתקופות ממושכות (לעיתים לאורך כל תקופת הקיץ) ואמבטיות עם שמפו מיוחד. בנוסף יש להקפיד על השמת תכשירים נוגדי טפילים לפי המלצת הווטרינר. 

סקביאס


סקביאס (בעברית - "גרדת" או "גרב"), היא מחלת עור הנגרמת על ידי טפיל המכונה אקרית (זהו אינו חיידק או וירוס). הטפיל מתחפר ויוצר מחילות בתוך העור, דבר הגורם לגרד עז.
המחלה נפוצה בעיקר בארנבונים, אך ניתן לראות מקרים גם בבעלי חיים רבים אחרים כגון כלבים, חתולים, שרקנים, צ'ינצ'ילות ועוד וכמובן בבני אדם. 

דרכי הדבקה
הדבקה מתרחשת בעקבות מגע ישיר עם בעל חיים נגוע, אך גם בעקבות מגע במצע, מיטה, מלונה או כל דבר אחר באזור המחיה של אותו בעל חיים. ההדבקה נפוצה בעיקר בבעלי חיים צעירים.
חשוב לציין כי ישנם טפילי סקביאס שונים המדביקים בעלי חיים שונים. בעלי חיים מאותו מין (למשל ארנבון שנפגש עם ארנבון אחר הנגוע בסקביאס) ידבקו בקלות זה מזה. בעלי חיים ממינים שונים (למשל כלב שנפגש עם ארנבון הנגוע בסקביאס) לא תמיד ידבקו, אך קיים סיכוי לכך.

ארנבונים יכולים להיות נשאים של הטפיל לזמן ארוך והמחלה תתפרץ רק כאשר הם נמצאים במצב של סטרס. זו הסיבה שניתן לראות התפרצויות של סקביאס גם בארנבונים החיים זמן רב לבדם בבית ללא מגע עם ארנבונים אחרים.

הדבקה של אנשים מחיות המחמד שלהם מתרחשת בערך ב-30% מהמקרים. רוב ההדבקות יהיו של ילדים צעירים, זקנים ואנשים הסובלים מפגיעה כלשהי במערכת החיסון.

סימנים קליניים
הסימן הנפוץ ביותר הוא גרד עז. בעל החיים מתגרד רוב הזמן ובאובססיביות, ולעיתים לא ניתן להסיח את דעתו מהגירודים. כתוצאה מההתגרדות ניתן לראות הרבה פעמים קרחות, אדמומיות, פציעות עצמיות ודלקות עור.
בארנבונים ניתן לראות מופע אופייני של התעבות העור באזור האף (מה שמכונה "אף פינוקיו"), גלדים על האוזניים ובין אצבעות הרגליים.
בכלבים וחתולים ניתן לעיתים לראות גלדים על אפרכסות האוזניים ובמרפקים. בחלק מהמקרים ניתן להרגיש הגדלה של קשרי לימפה.
בבני אדם מופיע הסקביאס כנקודות אדומות קטנות, לרוב באזור הזרועות והבטן, וגרד עז המחמיר בלילה. יש לציין כי כאשר בן אדם נדבק בטפיל מבעל חיים, אנשים אחרים אינם יכולים להידבק מאותו אדם. רק אם אדם נדבק בסוג הטפיל הספציפי לבני אדם הוא יהיה מדבק לאנשים אחרים ויש להימנע ממגע איתו עד לקבלת טיפול.


ארנבון עם סקביאס:
"אף פינוקיו", גלדים על האוזניים, הרגליים, הזנב ומסביב לעיניים

אבחון
האבחון נעשה על ידי גירוד העור במספר מקומות והתבוננות במיקרוסקופ לחיפוש הטפיל או הביצים שלו.
לעיתים קיים מספר טפילים קטן על העור, ולא ניתן למצוא אותם בדגימה. במקרים אלו האבחון יתבסס על הסימנים הקליניים המחשידים לקיום הטפיל ותגובה חיובית לטיפול.

אקרית הסקביאס וביצים כפי שנראים במיקרוסקופ: 


טיפול
הטיפול לבעל החיים הוא זריקות של תרופה ממשפחת האיברמקטינים, בהפרשי זמנים קבועים עד לשיפור ניכר בסימנים הקליניים (לרוב טיפול של 2-6 שבועות). אפשרות נוספת היא טיפול בסירופ במתן יומי לזמן ממושך.
אם הגרד מאוד חזק יינתן טיפול לטווח קצר בסטרואידים, אשר מפחיתים את תחושת הגירוד.
במידה ובעל החיים סובל מפציעות או דלקות עור יש לטפל באמצעות משחות אנטיביוטיות או אנטיביוטיקה לפה, כתלות בחומרה.
בנוסף חשוב לחטא את כל אזור המחיה של בעל החיים הנגוע. אם קיימים בעלי חיים נוספים באזור יש לבודד את בעל החיים הנגוע על מנת למנוע הדבקה.

בני אדם שנדבקו צריכים לפנות לרופא משפחה או רופא עור, אשר ימליצו על טיפול מתאים.

מניעה
מכיוון שהמחלה נפוצה מאוד בארנבונים מומלץ להביא כל ארנבון חדש לבדיקה אצל ווטרינר. למניעת המחלה מומלץ להקפיד על טיפול מונע לארנבונים הכולל זריקה של איברמקטין כל שלושה חודשים.

טפיל הסקביאס פחות נפוץ בחיות המחמד האחרות ולכן אצלן אין צורך במניעה, אלא רק בטיפול במידה ונדבקו.

חיסונים וחשיבותם

הרפואה הווטרינרית הינה בבסיסה רפואה מניעתית. השאיפה היא לתת חיסונים וטיפולים מונעים על בסיס תקופתי לבעל החיים הבריא, על מנת למנוע הדבקה במחלות אשר יובילו לפגיעה (לעיתים בלתי הפיכה) בבעל החיים, טיפול ואשפוז ממושכים ועלויות טיפול גבוהות.
חיסוני הבסיס (כלבת, משושה ומרובע) ניתנים על בסיס שנתי, וכמו כן קיימים חיסונים נוספים אשר ניתנים בעת הצורך, על פי המלצת הווטרינר.

כלבת
וירוס הכלבת הוא וירוס קטלני המסוגל להדביק את כל היונקים בעלי דם חם, ובכללם האדם.
הווירוס מועבר בנשיכה. מרגע התחלת הסימנים הקליניים לא קיימת אפשרות טיפול ובעל החיים ימות. מכיוון שמחלת הכלבת נפוצה בישראל, חיסון הכלבת הינו חיסון חובה על פי החוק לכל כלב מגיל חצי שנה, בצמוד לחידוש הרישיון השנתי להחזקת כלב. החיסון מומלץ גם לחתולים המבלים זמן מחוץ לבית, אך עבורם זהו חיסון רשות.

חיסוני כלבים

משושה
תרכיב המהווה חיסון נגד שש מחלות קשות, הנפוצות בעיקר בגורי כלבים, אך יכולות להופיע גם בכלבים בוגרים:
פרבו: המחלה הנפוצה ביותר בקרב המחלות אשר נגדן מחסנים. וירוס הפרבו פוגע בעיקר במערכת העיכול והדבקה בו מתבטאת בשלשול דמי, הקאות, חום, חוסר רצון לאכול וחולשה. המוות נגרם כתוצאה מאובדן נוזלים ומלחים בשלשול ובהקאות. כמחצית מהכלבים יחלימו בעזרת טיפול תומך וכמחצית ימותו.
דלקת כבד נגפית: מועברת על ידי וירוס הפוגע בעיקר בכבד. מתבטא בצהבת, שלשול, חום, חוסר תאבון וחולשה. לעיתים גורם לבצקת קרנית ומופע של "עין כחולה".
כלבלבת (דיסטמפר): וירוס הפוגע במערכת העיכול, מערכת הנשימה ומערכת העצבים. המחלה מתבטאת בשלשול, קשיי נשימה, חולשה, רעד שרירים ובעיות עצביות. כלבלבת הינה מחלה חשוכת מרפא.
עכברת (לפטוספירה): חיידק המועבר דרך השתן. חשיבותו הגדולה בחיסון היא העובדה שהוא זאונוטי, כלומר יכול להדביק גם בני אדם. החיידק פוגע בעיקר בכבד ובכליה. בתרכיב מחסנים כנגד שני סוגים שונים של החיידק.
פארא-אינפולאנזה: וירוס שפעת של כלבים, גורם בעיקר לבעיות נשימה.

שעלת מכלאות
מחלה נפוצה המתבטאת בעיקר בשיעול טורדני.
התרכיב מהווה חיסון נגד החיידק בורדטלה ברונכיספטיקה, שהוא החיידק הנפוץ הגורם למחלה. החיסון ניתן בטפטוף לתוך האף. חיסון זה אינו חיסון חובה, אך הוא מומלץ במקרים בהם הבעלים יודע כי הכלב עתיד להיפגש עם כלבים אחרים (למשל, לפני כניסה לפנסיון או נסיעה לתערוכה). את החיסון יש לבצע כ-14-10 ימים לפני המפגש, משום שלמערכת החיסון נדרש זמן על מנת לבנות הגנה חיסונית יעילה.


חיסוני חתולים

מרובע
תרכיב המהווה חיסון כנגד ארבע מחלות חתולים נפוצות:
חתלתלת (פנלויקופניה): וירוס הדומה לוירוס הפרבו בכלבים. גם כאן המחלה מתבטאת בשלשול, הקאות, חולשה ואף מוות.
קליצי: וירוס הגורם למחלת נשימה ומאופיין גם בהתפתחות כיבים בחלל הפה ועל הלשון, הגורמים לקושי באכילה ובשתייה.
רינוטרכיאיטיס (וירוס הרפס): וירוס הגורם בעיקר לדלקות במערכת הנשימה, המתבטאות בעיטושים, חום והפרשות, ולדלקות עיניים.
כלמידופילה פליס: חיידק הגורם בעיקר לדלקות עיניים בגורים צעירים, לעיתים בשילוב עם זיהומי מערכת הנשימה.



בריאות הפה והלסת

כלבים וחתולים נולדים ללא שיניים. שיני החלב מתחילות לבקוע סביב גיל 3-4 שבועות. עד גיל חצי שנה מוחלפות שיני החלב בשיניים קבועות. לכלבים בוגרים 42 שיניים, ולחתולים בוגרים 30 שיניים.
ניקיון השיניים ובריאות הפה הם נושאים מהחשובים שבבריאות כלבים וחתולים.

כלבים
שיניהם של הכלבים, למרות שנראות אימתניות, הן הרבה יותר חלשות משל בני האדם. לסתות הכלבים חזקות פי 5 משלנו, אולם העובי הממוצע של אמייל שן הכלב הוא רק כשליש מזה של בני האדם. משמע ששיני האדם חזקות הרבה יותר משיני הכלבים, ולכן מחזיקות בפה הרבה יותר שנים.
רוקם של הכלבים בסיסי מאוד ותכולת הסידן בו גבוהה, לכן הם נוטים לפתח אבן שן רבה, במיוחד בגזעים הקטנים. אבן השן מורכבת מחלבוני הרוק וחיידקים המצטברים על השיניים, ויכולים להוביל להיווצרות דלקות חניכיים, פגיעה בחיבור בין השן ללסת והתרופפות ונפילת שיניים. בנוסף, החיידקים הנמצאים על רובד השן יכולים לחדור אל מחזור הדם, להתפשט לאיברים שונים, בעיקר ללב ולכליות, ולגרום למחלות סיסטמיות קשות.



חתולים
מחלת הפה הנפוצה ביותר בחתולים היא דלקת של חלל הפה והחניכיים ((stomatitis - gingivitis, אשר הסיבה לה עדיין אינה ידועה, אך היא נובעת מתקיפה מוגזמת של מערכת החיסון של החתול את רקמות חלל הפה. הטיפול במחלה כולל זריקות סטרואידים תקופתיות במקרים הקלים ועקירות שיניים במקרים היותר מסובכים, אשר לא מגיבים לטיפול הרפואי. טיפול זה אמנם נשמע קיצוני, אולם החתולים אינם זקוקים לשיניהם כדי לאכול ואיכות חייהם רק תשתפר ללא הכאב המלווה את התהליך הדלקתי.




שמירה על בריאות הפה
סימנים המחשידים לבעיות פה ושיניים אצל בעלי חיים כוללים ריח רע מהפה, קשיי אכילה (אשר יכולים להתבטא בנפילה של מזון מהפה, חוסר רצון לאכול או יבבות בעת האכילה), ריור יתר, דימום מהחניכיים, שפשוף הפנים באזור הפה והלחיים ואף תוקפנות פתאומית. חשוב להיות עירניים ולפנות לווטרינר בכל מקרה שבו בעל החיים מציג סימנים אלו.
  
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם בעיות שיניים היא מניעתן.
צחצוח שיניים מגיל חצי שנה, כ-2-3 פעמים בשבוע עם מברשת שיניים ומשחת שיניים המתאימות לבעלי חיים תורם לשמירה על היגיינת הפה ובריאות השיניים. בנוסף קיימים מזונות מיוחדים, חומרי שטיפה ומוצרי לעיסה מגוונים, אשר עוזרים גם הם במניעת היווצרות אבן שן. לאחר היווצרות אבן השן הדרך היחידה להסרתה היא ניקוי שיניים, אשר נעשה בהרדמה מלאה.
בדיקה שגרתית של חלל הפה אצל הווטרינר וניקוי שיניים אחת למספר שנים (תלוי בסוג הכלב ומצב השיניים) שומרים על בריאות השיניים, החניכיים, הפה והלסת ומאריכים חיים.

בחזרה למקורות - גילוי גזע הכלב

עולם הכלבים מורכב ממגוון רחב של גזעים. לכל גזע מראה ייחודי ותכונות אופייניות, שלעיתים שונות לחלוטין בין גזע אחד למשנהו. חישבו על הדני הענק גדול הממדים לעומת הצ'יוואווה הננסית, כלב הצ'או צ'או מלא הפרווה מול הסיני המצוייץ הקרח, כלבי המזחלות הספורטיביים והנמרצים לעומת כלבי הבאסט והבולדוג המגושמים והנינוחים.
מבחינה וטרינרית, קיימות מחלות ובעיות בריאותיות שונות אשר מופיעות במידה רבה יותר בגזעים מסוימים לעומת גזעים אחרים. למשל, כלבי דקל מועדים יותר לפריצות דיסק, וכלבי רועה גרמני נוטים לסבול יותר מבעיות אגן בהשוואה לגזעים אחרים.  



כלבים מעורבים נוצרו כתוצאה מזיווג בין שניים או יותר גזעי כלבים שונים. לעיתים מראה הכלב המעורב דומה לאחד מהוריו או שניתן לראות בו שילוב של שניהם. אולם, ברוב המקרים מדובר בהכלאות של גזעים שונים ורבים במשך דורות, עד שלא ניתן לקבוע בוודאות אילו הם הגזעים המהווים את אבותיו של כלב מסוים.

שירות חדש שניתן במרפאתנו מאפשר לגלות, באמצעות בדיקה גנטית, מיהם הגזעים אשר השתתפו ב"יצירת" כלבכם.
לגילוי הגזעים ישנה חשיבות רבה בהבנת אופיו והתנהגותו של הכלב, ויכולת מעקב לגבי בעיות בריאותיות פוטנציאליות, אשר מאפיינות גזעים אלו.   

הבדיקה נעשית באמצעות לקיחת דגימת תאים מפי הכלב על ידי שפשוף קל של מקל אוזניים סטרילי (מטוש) על גבי החניכיים. זוהי בדיקה מהירה, לא פולשנית ולא מכאיבה. הדגימה נשלחת למעבדה בחו"ל, אשר מבצעת את ההערכה הגנטית. בסוף התהליך מקבל הלקוח פוסטר בו מופיעות תמונות כל גזעי הכלבים המהווים את אבותיו של כלבו, תוך ציון הגזע העיקרי (אם קיים), ופירוט תכונותיהם, אופיים ומאפיינים רפואיים חשובים.

מידע זה מאפשר לבעלים להבין טוב יותר את כלבם, התנהגותו וצרכיו, ומאפשר לווטרינר להיות עירני לאפשרות של מחלות גנטיות הקשורות לגזע ספציפי ממנו מורכב הכלב, דבר המעלה את היכולת לתת טיפול נכון ויעיל יותר, במידה ומחלות אלו יצוצו במהלך חייו של הכלב.


* במידה ואתם מעוניינים בבדיקה, אנא צרו איתנו קשר במייל או בטלפון. בנוסף מומלץ להביא אתכם תמונה של כלבכם, אשר תצורף לפוסטר יחד עם תמונות הגזעים מהם הוא נוצר.

בעיות אוזניים

כמו בני האדם, גם בעלי החיים שלנו סובלים מכאבים וגירוי באוזניים, הנובעים מאלרגיות, חיידקים, טפילי אוזניים ואף גידולים. חשוב לאבחן ולטפל בבעיות אוזניים על מנת להפחית את סבלו של בעל החיים ועל מנת לצמצם תופעות לוואי וסיבוכים שעלולים להתלוות לבעיות אלו.

סימנים קליניים
בעיות אוזניים בבעלי חיים מתבטאות בהפרשות ("לכלוך") מהאוזניים, אדמומיות או גלדים באפרכסות, גירוד יתר וניעור ראש עקב כאב. גירוד יתר יכול להוביל לפציעות עצמיות ולפגיעה במבנה האוזן. מכיוון שהאוזניים אחראיות בין היתר גם על שיווי המשקל, לפעמים ייראה בעל החיים מטה את ראשו לצד ואף כושל בזמן הליכה.
בעיות אוזניים שאינן מטופלות יכולות להוביל לירידה או אובדן שמיעה.

אבחון
כפי שכבר צוין, בעיות אוזניים יכולות להיות תוצאה של מספר סיבות, ולכן חשוב לאבחן על מנת לתת את הטיפול המתאים לבעיה.
הווטרינר יתחיל מהסתכלות חיצונית באוזן ובאפרכסת, ויחפש עדויות לפגיעות חיצוניות (למשל: חתכים, פצעים, קרציות) שיכולות להציק לכלב ולגרום לו לאי נוחות.
לאחר מכן יסתכל הווטרינר בתוך האוזן בעזרת מכשיר הנקרא אוטוסקופ. בעזרת מכשיר זה ניתן להעריך האם יש פגיעות בתעלת האוזן, מה כמות ההפרשות ומה צבען, ובנוסף ניתן לגלות גופים זרים (כמו קוצים או מלענים) שחדרו לאוזן, גידולים או פוליפים, הנפוצים בעיקר אצל חתולים.
לעיתים בעל החיים כאוב ומתנגד מאוד לבדיקה. במקרה כזה הבדיקה תתבצע לאחר טשטוש.
במידה והווטרינר חושד בהמצאות שמרים או טפילי אוזניים הוא יעשה משטח, בו דוגמים עם מקל אוזניים מעט מההפרשות ומתבוננים במיקרוסקופ.
בנוסף לבדיקת האוזניים יבצע הווטרינר בדיקה כללית של בעל החיים, כדי לשלול מחלות כלליות שיכולות להתבטא גם כבעיות אוזניים, כגון אלרגיות, טפילי עור כדוגמת סקביאס ודמודקס ומחלות עצביות.

טיפול
טיפול יינתן בהתאם לסיבה שנמצאה.
פגיעות שטחיות באפרכסת יטופלו באנטיביוטיקה במשחה או לפה, כתלות בחומרת הפגיעה. במידה ויש חתך גדול יתכן ותידרש תפירה של האזור.
דלקות אוזניים על רקע חיידקים, שמרים וטפילים מטופלות באמצעות חומרים לשטיפת אוזניים, שמטרתם סילוק ההפרשות, ולאחר מכן טיפות אוזניים המכילות אנטיביוטיקה או חומר אנטיפרזיטי, לטיפול בגורם.
דלקות אוזניים על רקע אלרגי יטופלו בשילוב עם טיפול כללי לאלרגיות – אנטיביוטיקה וסטרואידים לטווח הקצר, ולטווח הארוך החלפת מזון, טיפול סדיר נגד פרעושים, וניסיון להימנע מגורם האלרגיה (אם ידוע).
פוליפים וגידולים יצריכו טיפול כירורגי.
  
בדיקות נוספות
לעיתים אנו נתקלים בדלקות אוזניים חוזרות ונשנות. בעל החיים ירגיש טוב יותר עם הטיפול, אולם זמן קצר אחריו יחזרו הסימנים הקליניים.
הסיבות לכך יכולות להיות:

1.      חיידקים אשר פיתחו עמידות לאנטיביוטיקה הרגילה הנמצאת בטיפות האוזניים. במקרה כזה ניתן לשלוח למעבדה דגימה של ההפרשות לבדיקת "תרבית ורגישות". בבדיקה זו בודקים איך החיידקים מהדגימה מגיבים לסוגי אנטיביוטיקה שונים, ובסופו של דבר ממליצים על סוג האנטיביוטיקה הטוב ביותר לטיפול.

2.      דלקת על רקע אלרגי, כאשר לא ידוע גורם האלרגיה או כאשר הבעלים לא הקפידו על טיפול כללי בנוסף לטיפול האוזניים. ב-20% מהמקרים של אלרגיה למזון בבעלי חיים, האלרגיה תתבטא כדלקת אוזניים בלבד, ולכן בכל מקרה של דלקות אוזניים חוזרות ההמלצה היא להחליף את מזונו של בעל החיים למזון היפואלרגני.

3.      גזעי כלבים עם מבנה אוזן בעייתי. למשל, לגזע השארפיי יש מבנה תעלת אוזן צר. דבר זה מונע אוורור טוב של האוזן וניקוז טוב של הפרשות ומעודד התפתחות חיידקים. בכלבים אלו לעיתים לא ניתן לטפל רק בדרך רפואית, וההמלצה היא לבצע ניתוח להסרת תעלות האוזן.  

מניעה
את רוב בעיות האוזניים ניתן למנוע על ידי הקפדה על היגיינה בסיסית. מומלץ לעשות ניקוי של הפרשות באופן סדיר, אחת לשבועיים – חודש, באמצעות חומרים לשטיפת אוזניים. ניקוי עם מקלות אוזניים לא מומלץ, משום שעלול לגרום לפציעה של האוזן ולנזק חמור.
יש להקפיד על טיפול נכון בבעלי חיים אלרגיים, ולהשתדל שיחשפו כמה שפחות לגורמים אליהם הם רגישים. בנוסף מומלץ לא לקחת בעל חיים רגיש למקומות "מלוכלכים", כגון חוף הים ופארקים.

בכל מקרה של חשד לבעיית אוזניים יש להביא את בעל החיים לבדיקה ווטרינרית, כדי למנוע סיבוכים בלתי רצויים.

היריון והמלטה - כלבות

חוויות ההיריון וההמלטה אצל חיית המחמד הינן חוויות משמחות ומרגשות לבעלים.
אם החלטתם לאפשר לכלבתכם להיכנס להריון ישנם מספר דברים חשובים שכדאי שתדעו.
הדבר החשוב ביותר הוא לדאוג לפני הזיווג כי לכל הגורים יהיו בתים מאמצים וכי במידה ולא ימצאו בתים תוכלו אתם לדאוג להם. מספר הכלבים, ובכללם הגורים, הנטושים בישראל הוא עצום, ולכן זוהי החלטה שאין לעשות בקלות ראש. חשוב לדעת כי קיימים גזעי כלבים בהם הכלבה יכולה להמליט אפילו עשרה גורים ויותר.
במידה ודאגתם לבתים טובים לכל הגורים, הנה מדריך קצר להריון והמלטה בכלבות.

זיווג:
כלבה מגיעה לבגרות מינית בגיל 6-12 חודשים, כתלות בגזע הכלבה (גזעים קטנים מוקדם יותר מגזעים גדולים). כלבה בבגרות מינית מתחילה להציג סימני ייחום. סימני הייחום כוללים הפרשות ודימום מאיבר המין, התנפחות של איבר המין, הטיית הזנב הצידה כאשר מלטפים באזור האגן והתעניינות בזכרים.

הכלבה מתייחמת פעמיים בשנה. מומלץ לא להרביע נקבות לפני מחזור הייחום השלישי, משום שבמחזורי הייחום הראשונים הכלבה עדיין צעירה ולא סיימה לגדול. הריון גוזל אנרגיה רבה הדרושה לכלבה הצעירה לגדילה והתפתחות. הריון בגיל צעיר עלול להיות בעייתי, להוביל לסיבוכים בהמלטה ולהסתיים במות הגורים ו/או הכלבה.

לפני זיווג הכלבה יש לבצע בדיקה וטרינרית כללית ומומלץ לחסן את הכלבה ולבצע טיפולים נגד תולעים. מומלץ לחזור ולתלע את הכלבה כ-3 שבועות לפני ההמלטה. כאשר הגורים יולדו, חלב האם שיינקו יכיל נוגדנים כנגד המחלות אליהן חוסנה הכלבה ויגן על הגורים הקטנים מפני הדבקה.

בן הזוג המומלץ לכלבה הוא זכר בוגר (לא גור, אך לא מבוגר) שגודלו דומה לגודל הכלבה. זיווג של זכר מגזע גדול עם כלבה מגזע קטן יכול להוביל ליצירת גורים גדולים מדי, אשר לא יצליחו לצאת באופן טבעי מאזור האגן, מצב שיצריך ניתוח קיסרי. על הזכר להיות בריא ומחוסן, כדי שלא יעביר לכלבה מחלות בעת ההזדווגות. יש לדאוג כי לזכר אין מחלות גנטיות שיכולות לעבור בתורשה לגורים, למשל אשך תמיר או מנשך לא תקין.

ניתן לקבוע את המועד המתאים לזיווג באמצעות משטחים מאיבר המין הנעשים אצל הווטרינר. במועד המתאים יש לקחת את הנקבה אל בית הזכר ולתת להם להזדווג באופן טבעי. במקרים בהם הזכר לא מצליח לבצע הרבעה, הווטרינר יכול לבצע הזרעה מלאכותית, אולם אחוזי ההתעברות גבוהים יותר כאשר הזיווג נעשה ללא התערבות חיצונית.

הריון:
הריון של כלבה נמשך בממוצע 63 ימים (כחודשיים).
בתחילת ההיריון הגורים מתפתחים לאט ויהיה קשה לקבוע בוודאות האם הכלבה התעברה או לא. החל מיום 21 הווטרינר יכול להתחיל להרגיש שלפוחיות ברחם על ידי מישוש הבטן.
החל מיום 28 להריון ניתן לראות פעימות לב של העוברים באולטרא-סאונד ולהעריך את מספר הגורים (לא ניתן לקבוע את מספר הגורים בוודאות באמצעות האולטרא-סאונד, אלא רק להעריך).

מתחילת החודש השני חלה גדילה מואצת של הגורים. הבעלים יבחינו כי הכלבה משמינה ובטנה הופכת עגלגלה. בשלב זה מומלץ להחליף את מזון הכלבה (בהדרגה) למזון גורים או מזון מניקות. מזונות אלו מכילים אנרגיה רבה הדרושה לגדילת הגורים ולייצור החלב. לא מומלץ לתת תוספי סידן, משום שאלו עלולים להזיק, אלא לדאוג להאכיל במזון איכותי. יש לתת לכלבה מזון גורים גם לאחר ההמלטה, עד לגמילת הגורים (בגיל 5-7 שבועות), ואז להחזיר שוב בהדרגה למזון בוגרים.

החל מיום 45 של ההריון חלה הסתיידות של שלד הגורים. המשמעות היא כי ניתן לזהות גורים בצילום רנטגן ולקבוע בוודאות את מספרם. בנוסף יוכל הווטרינר להרגיש את הגורים במישוש.
כשבוע לפני ההריון ניתן לראות התנפחות של העטינים, המתמלאים בחלב.

לקראת סוף ההריון הכלבה מתחילה לחפש מקום מתאים להמלטת הגורים. יש להכין לכלבה אזור בחדר חשוך, שקט וחמים, בו תוכל להמליט בסביבה רגועה. מומלץ להציב קופסת קרטון גדולה או סלסלה ולרפד אותה במצעים ושמיכות רכות. במידה ולא תכינו לכלבה מקום המלטה היא תבחר אותו בעצמה, בדרך כלל על ספה, מיטה או בארון הבגדים....

המלטה:
ההמלטה מתחלקת ל-3 שלבים:
1.      התחלת התכווצויות רחם ("צירי לידה"). הכלבה תסרב לאכול, לשחק ותראה חסרת מנוחה. לעיתים ניתן לראות רעד, התנשפויות, ליקוק של איבר המין או טפטוף חלב מהפטמות. שלב זה יכול להמשך בין 6 שעות ל-24 שעות, והוא לרוב ארוך יותר בכלבות בהריון הראשון.
2.      יציאת הגורים. הכלבה תלחץ והגורים יצאו מפתח איבר המין. הפרש הזמנים האופטימאלי בין גור לגור הוא 20 דקות עד שעה.
3.      יציאת השליה. שלב שנמשך כ-10-15 דקות לאחר יציאת הגור.

תפקיד הבעלים בהמלטה:
רוב הכלבות ימליטו באופן טבעי ללא עזרתנו.
יש להניח לכלבה להמליט בשקט, אך חשוב לפקח מרחוק על התהליך ולהיות ערניים במידה וההמלטה מסתבכת. לעיתים בהמלטה הראשונה הכלבה לא יודעת בדיוק מה לעשות, והבעלים יכולים לסייע בפתיחת שק ההמלטה של הגורים, ניתוק חבל הטבור באמצעות מטלית לחה, ייבוש הגורים ועיסוי גורים שאינם זזים להמרצת הדופק. גם כאן, עדיף להתערב כמה שפחות (במידת האפשר) ולתת לאימא כלבה לטפל בגוריה.
הגורים יתחילו לינוק כשעתיים עד ארבע שעות לאחר ההמלטה.



מתי יש לפנות לווטרינר?
-          הריון של מעל ל-65 יום ללא סימני המלטה
-          הפרשות מאיבר המין במהלך תקופת ההריון, לפני תחילת המלטה
-          הכלבה לוחצת מעל 30 דקות ללא יציאת גורים
-          לחיצות חלשות או הפסקה בלחיצות מעל ל-2-3 שעות ללא יציאת גורים
-          יותר מ-3-4 שעות עברו בין גור לגור
-          גור תקוע בתעלת ההמלטה
-          גורים חלשים שאינם זזים. לעיתים לוקח לגור קצת זמן עד שמתחיל לנוע. יש להניח לכלבה ללקקו ורק אם בטוחים שאינו מגיב לעסות את הגור עם מגבת ולהתקשר לווטרינר.
-          גורים שאינם יונקים או שהאם לא מאפשרת להם לינוק
-          כלבה חלשה או רועדת לאחר ההמלטה
-          הפרשות דמיות מאיבר המין הנמשכות יותר מיומיים לאחר ההמלטה