כיב קרנית

הקרנית (cornea) היא שכבה שקופה הנמצאת בחלק הקדמי של העין, האחראית על שבירת קרני האור המגיעות מהסביבה.

פגיעה באזור העין יכולה להוביל לקרע בקרנית ולהיווצרות של כיב - פצע פתוח ברקמה.

כיב קרנית הוא מצב הדורש טיפול מיידי, משום שהוא יכול להעמיק, לגרום לדלקות קשות ולהוביל לנזק בלתי הפיך לעין ולראייה.

גורמים

קרע בקרנית נגרם לרוב כתוצאה מחבלה על ידי עצם זר הפוגע בעין.

עצם זה יכול להיות ריס שצומח לתוך העין, ציפורניים, צמחים, כלים חדים או כל חפץ אחר הגורם לפציעה חודרת.

דלקת עיניים חמורה יכולה גם היא להוביל ליצירת כיב. דלקת יכולה להיגרם מווירוסים, חיידקים וטפילים שונים. בחתולים, וירוס ההרפס הוא גורם נפוץ ליצירת כיבי קרנית.

יש לציין כי חיסון המרובע השנתי כולל חיסון נגד הרפס ולכן בעל חשיבות רבה במניעת כיבים אלו בחתול.

סימנים קליניים

כיב קרנית כואב מאוד, ולכן נבחין כי בעל החיים ממצמץ הרבה, עוצם את העין לזמן ממושך או מגרד באובססיביות את האזור. הכאב יכול להוביל גם לדיכאון וירידה באכילה.

אם נסתכל בעין עצמה, נוכל לעיתים לראות שהאישון בעין הפגועה צר בהשוואה לאישון בעין השנייה, זאת מכיוון שהאישון מתכווץ בתגובה לכאב.

סימנים נוספים שניתן לראות הם דימוע יתר, הפרשות מוגלתיות והפיכת העין לכחולה עקב בצקת הנוצרת באזור. 

אבחון

ניתן להניח כי חלה פגיעה בקרנית על סמך ההיסטוריה, אם ידוע לבעלים על אירוע שבו בעל החיים יכול היה להיפצע בעינו, ועל סמך הסימנים הקליניים שבעל החיים מציג.

אבחון ודאי של קרע בקרנית נעשה על ידי החדרת חומר צבע לעין. חומר זה, המכונה פלורסין, נצמד לתאים שבשולי הקרע ובמידה ויש כיב, אזור הכיב יצבע בירוק. באמצעות צביעה זו בוחן הווטרינר גם את גודל הכיב ועומקו.

מלבד מציאת הכיב יבדוק הווטרינר בקפידה את העין, על מנת להעריך האם נפגעה הראייה ומהי חומרת הפגיעה.

טיפול

טיפול בכיב פשוט כולל שילוב של מספר תרופות:

1. טיפות אנטיביוטיקה ללא סטרואידים – כל מקרה של כיב מעורר היווצרות של דלקת נלווית בתוך העין.
2. אטרופין – מרחיב את האישון. נועד למנוע הידבקות של האישון לאזור הדלקת בעין ופגיעה בראייה. בנוסף פועל כמשכך כאבים קל.
3. משככי כאבים ונוגדי דלקת – פועלים להפחתת הכאב ועוצמת הדלקת. ניתן לתת טיפות עיניים המכילות וולטרן או תרופות הניתנות דרך הפה.
4. קולר אליזבטני – מונע מבעל החיים לגרד את העין ולהחמיר את הפגיעה.
5. בכיבים על רקע הרפס בחתולים יש לשלב תרופה ספציפית נגד ההרפס, כדוגמת פמציקלוביר.

יש להביא את בעל החיים לבדיקה וטרינרית וצביעה של העין כל 2-3 ימים, ולהמשיך בטיפול עד אשר הכיב אינו נצבע יותר והעין איננה מודלקת.

טיפול כירורגי:

במקרה של כיב עמוק מאוד, יש לעיתים צורך לבצע תפירה של אזור הקרע או כיסוי של הכיב על ידי רקמה אחרת בעין המאפשרת אספקת דם לאזור.

באם נפגעה הראייה ומצב העין חמור ואינו ניתן להצלה, מומלץ לבצע ניתוח להוצאת העין (אינוקלאציה). בעלי חיים ביתיים יכולים לתפקד כרגיל עם עין אחת ואף יוכלו להסתדר ללא ראייה כלל.

דלקת לבלב חריפה בכלב ובחתול

הלבלב הינו בלוטה חשובה הממוקמת בחלקה הקדמי של הבטן, מאחורי הקיבה וסמוך לחלקו העליון של המעי הדק.

לבלוטת הלבלב שני תפקידים חשובים:

האחד- הפרשת הורמון האינסולין המווסת את רמות הסוכר בגוף.

התפקיד השני - הפרשת אנזימים שונים לתוך חלל מערכת העיכול, המאפשרים את עיכול המזון.

אנזימי העיכול מצויים בתוך תאי הלבלב בצורה לא פעילה. בזמן הארוחה האנזימים משוחררים דרך צינורות למעי הדק, שם הם הופכים פעילים ותורמים לפירוק המזון המעוכל לחלקיקים קטנים.

דלקת לבלב חריפה (אקוטית) ומהירה מתרחשת כאשר האנזימים המעכלים הופכים פעילים בתוך הלבלב עצמו ולא בתוך המעי. דבר זה גורם להרס תאי הלבלב ולדלקת חריפה, המסוגלת להתפשט מהלבלב לרקמות ואיברים סמוכים.

גורמים

שני גורמי הסיכון העיקריים להתפתחות דלקת לבלב בכלב הם משקל עודף והאכלה במזון עתיר שומן.

חתולים רגישים הרבה יותר למזון שומני, ולפעמים מספיקה ארוחה דשנה שמנה אחת של מזון שהחתול אינו מורגל בו בשביל לעורר את הלבלב ולגרום לדלקת חריפה, העשויה לסכן חיים ממש.

גורמי סיכון נוספים בכלב ובחתול הם מכה או פגיעה באזור הבטן, תרופות מסוימות, מחלות מטבוליות ומצבים המפחיתים את זרימת הדם ללבלב.

ברוב המקרים, הסיבה לדלקת נשארת בלתי ידועה או "אידאופטית", בגלל העדר כל גורם סיכון ידוע.

סימנים קליניים

בכלב תתבטא הדלקת בהקאות פתאומיות (בדרך כלל צהובות בשל תכולת מיצי מרה), כאב בטני, אובדן תיאבון, מצב רוח ירוד עד דיכאון (תלוי בחומרת המצב), צואה רכה ושלשולית, חום ולעיתים סימני התייבשות.

בחתול לרוב נראה סימנים דומים, אך מעט יותר קלים - מצב רוח ירוד, אובדן תאבון, חוסר פעילות. לעיתים יהיו גם הקאות ושלשולים.

במקרים חמורים, דלקת לבלב אקוטית עלולה להוביל לקריסת מערכות עקב צניחה בלחץ הדם ופגיעה באיברים נוספים בגוף: לב, כבד, כליות וכלי דם.

קשה לצפות את מהלך המחלה ואת גודל הסיבוכים שיתפתחו העלולים אף להוביל למוות, ולכן בכל חשד יש להגיע לבדיקה אצל הווטרינר.

אבחון

לא קל לאבחן דלקת לבלב חריפה לפי הסימנים הקליניים, משום שהסימנים אינם ספציפיים, ויכולים להופיע במגוון מחלות של מערכת העיכול.

משום כך, יש לבצע מבחנים אבחוניים נוספים:

בדיקת דם כללית - לעיתים תראה עליה באנזימי לבלב או עליה ברמות השומן והכולסטרול בדם.                        

צילום רנטגן - ניתן לחשוד בדלקת לבלב כאשר המעיים מלאים באוויר ואזור הלבלב לא נראה חד בצילום.

אולטרסאונד - מאפשר לראות שינויים ברקמת הלבלב.

בדיקת רמות אנזימי לבלב בדם - בדיקה ספציפית. ישנה בדיקה לכלב ולחתול.

טיפול:

דלקת לבלב היא מצב חמור שחשוב לטפל בו באופן מידי. זיהוי מהיר וטיפול הולם יתרמו  להחלמה.

משך הטיפול נע בין 5-7 ימים במקרים קלים, ועד 4-5 שבועות במקרים הקשים.

הטיפול העיקרי הוא מתן נוזלים בכמות גדולה, על מנת לשפר את זרימת הדם ללבלב. בהתאם לחומרת המחלה ניתן לשלב טיפול נוסף עם תרופות אנטיביוטיות, נוגדי הקאות וסותרי חומציות קיבה.

המשך הטיפול בבית יכלול בין היתר שינוי תזונתי למזון דל שומן. כדאי לא להעמיס על הלבלב ולתת מנות קצובות וקטנות של מזון כ3-4 פעמים ביום.

בעלי חיים במצב קשה יאושפזו ויקבלו נוזלים ותרופות דרך הוריד. לעיתים יהיה צורך במניעת מים ומזון דרך הפה לזמן ארוך (5 ימים עד שבוע) על מנת לאפשר ללבלב להשתקם.

במקרים חריפים מאוד נדרשת התערבות כירורגית כגון הסרת הרקמה הדלקתית בניתוח ו/או החדרת צינור הזנה דרך האף או דרך צינור הבליעה (הוושט).

חולים שהבריאו מדלקת לבלב חריפה עלולים לפתח סכרת, דלקת לבלב כרונית ואף תתכן חזרה של המחלה בזמן מאוחר יותר.

מניעה

ניתן למנוע חלק מהסיבות לדלקת לבלב על ידי הקפדה על האכלה נכונה של בעל החיים.

יש להימנע משינוי קיצוני של מזון. מומלץ לעשות שינויים בתזונה בהדרגה, ובכל פעם שקונים שק חדש של אוכל (אפילו אם לא נעשתה החלפה של סוג המזון) לערבב עם המזון הקודם.

יש להימנע ממתן מזון ביתי ובייחוד מזון שמן, כגון טונה בשמן, נקניק שמן, פטה.

בנוסף חשוב לשמור על משקל אידיאלי של בעל החיים ולהימנע מהשמנת יתר.

שעלת מכלאות

שעלת מכלאות הנו מושג הכולל בתוכו קבוצת מחלות מדבקות של כלבים, הנגרמות על ידי וירוסים, חיידקים או שילוב של שניהם ואשר הפגיעה שלהם במערכת הנשימה מתבטאת בעיקר בשיעול.

דרכי הדבקה

הדבקה מתרחשת עקב מגע עם כלבים נגועים או הפרשות שלהם הנישאות באוויר, ולכן הסיכון להדבקה עולה במקומות בהם יש ריכוז גדול של כלבים (למשל במכלאות, תערוכות ופארקים של כלבים).

הדבקה יכולה להתרחש בכל גיל, אך התסמינים עלולים להיות חמורים יותר בגורים עד גיל חצי שנה ובכלבים הסובלים ממחלות של דרכי הנשימה (למשל, ברונכיטיס כרוני).

שעלת מכלאות אינה מחלה מדבקת לבני אדם.

סימנים קליניים

לרוב התסמין היחיד שיופיע יהיה שיעול, בעוד הכלב עצמו יראה בריא ויתנהג כרגיל.

ברוב הפעמים יופיע שיעול קשה ויבש, לעיתים מלווה בניסיונות הקאה. השיעול יכול להתגבר לאחר פעילות גופנית, התרגשות או לחץ על קנה הנשימה (למשל, כאשר מושכים את הכלב בקולר).

במקרים מסוימים יכולים להופיע גם שיעול רטוב והפרשות מהאף והעיניים.

אבחון

שיעול אינו תסמין ספציפי לשעלת מכלאות ויכול לנבוע מגורמים שונים, ביניהם גוף זר שנשאף, בעיות לב, בעיות בקנה הנשימה או דלקת ריאות. לכן חשוב להביא את הכלב לבדיקה וטרינרית מקיפה.

אבחון המחלה על ידי הווטרינר מתבסס על היסטוריה של מפגש עם כלבים אחרים והצגת הסימנים הקליניים שפורטו למעלה.

לרוב הווטרינר יוכל לעורר שיעול על ידי הפעלת לחץ על קנה הנשימה.

בהקשבה לבית החזה באמצעות סטטוסקופ קולות הריאה יהיו תקינים וחום הגוף יהיה לרוב בתחום הנורמלי.

בדיקות נוספות

במקרים בהם הכלב מציג קשיי נשימה או במקרים בהם אין תגובה לטיפול, מומלץ לבצע צילום רנטגן על מנת להעריך את מידת הפגיעה במערכת הנשימה ולשלול או לאשר סיבות אחרות לשיעול.

טיפול

הטיפול בשעלת המכלאות כולל שילוב של תרופות אנטיביוטיות ותרופות נוגדות שיעול ומסייע להפחתת תסמיני המחלה. 
במידה והשיעול קל מאוד ותדירותו נמוכה, ניתן לא לטפל ולחכות שהתסמינים יחלפו מאליהם.
המחלה תחלוף לגמרי תוך עשרה ימים עד שבועיים (עם טיפול או בלעדיו), אולם קיימים מצבים בהם הכלבים ימשיכו להשתעל בתדירות נמוכה גם חודש לאחר הטיפול.

במהלך ימי המחלה מומלץ לא להפגיש את הכלב עם כלבים אחרים, על מנת למנוע את הפצת המחלה לכלבים נוספים. בנוסף, מומלץ ללכת לטיולים עם רתמה במקום קולר, על מנת להפחית את הגירוי על קנה הנשימה.

במידה והכלב אינו משתפר עם הטיפול מומלץ לבצע בדיקות נוספות.

מניעה

חיסון המשושה השנתי מגן מפני הדבקה בוירוסים היכולים לגרום לשעלת מכלאות.

כנגד בורדטלה ברונכיספטיקה, החיידק הנפוץ הגורם למחלה, קיים חיסון הניתן בטפטוף לתוך האף. חיסון זה אינו חיסון חובה, אך מומלץ במקרים בהם הבעלים יודע כי הכלב עתיד להיפגש עם כלבים אחרים (למשל, לפני כניסה לפנסיון או נסיעה לתערוכת כלבים).
את החיסון יש לבצע כ-14-10 ימים לפני המפגש, משום שלמערכת החיסון נדרש זמן על מנת לבנות הגנה חיסונית יעילה. החיסון מקנה הגנה למשך כשנה, אולם במקומות בהם קיים ריכוז כלבים גדול מומלץ לתת חיסון דחף כל חצי שנה.

תולעת הפארק - ספירוצרקה לופי

במדשאות ובפארקים בישראל, במהלך העשור האחרון, הופיעה “דיירת” חדשה. "דיירת" זו ידועה בשמה העממי -“תולעת הפארק”, ושמה המדעי - “ספירוצרקה לופי”.

זוהי תולעת קטנה, המבלה חלק מחייה בתוך חיפושית זבל ("שחאורית") וחלק מחייה במערכת העיכול של חיות המחמד שלנו - כלבים, חתולים ועוד. 

דרכי הדבקה

במהלך הטיול היומי בגינה, כלבים עלולים לשחק עם חיפושית ולבלוע אותה, לאכול בעל חיים הנושא בתוכו את התולעת או לנשנש צואה נגועה בביצי התולעת. הלרוות (הצורה הצעירה של התולעת), עושות את דרכן דרך כלי הדם בגוף הכלב, כשיעדן הסופי (אם לא תטענה בדרך) הוא צינור הבליעה, הוושט. בוושט התולעת מתרבה ובונה לעצמה “קן” מרקמת הצינור, דרכו היא מטילה ביצים חדשות. 

אז מה הבעיה בעצם?

הוושט הוא צינור מוגבל בנפחו. ככל שה”קן” גדל, כך הוא תופס את חלל הצינור ואינו מאפשר למזון לעבור בדרכו מהפה לקיבה. אם זה לא מספיק, אותו “קן” עלול גם להפוך לגידול סרטני, שיכול אף להתפשט לאיברים נוספים בגוף.

סימנים קליניים

הקאות או פליטות תכופות של מזון מעוכל חלקית, ירידה במשקל וירידה בחיוניות - כל אחד מסימנים אלו מצריך ביקור במרפאה בהקדם. בנוסף יכולים להופיע קשיי נשימה, ריור מוגבר וצליעה.

במקרים נדירים, התולעת משנה את מסלול הנדידה שלה בגוף וחודרת לעמוד השדרה. במקרים אלו יציגו הכלבים בעיות עצביות כמו כאבי צוואר וגב, חוסר שיווי משקל ושיתוק של הגפיים.

בנוסף, כאשר התולעת עוברת בתוך דופן כלי דם בדרכה לוושט (בעיקר בדופן אבי העורקים), היא עלולה לגרום לדימום משמעותי ולהתמוטטות ומוות פתאומי של הכלב. 

אבחון

האבחון הראשוני מתבסס על היסטורית הטיפולים של הכלב (האם מטופל באופן קבוע נגד תולעת הפארק) וקיום סימנים קליניים מתאימים.

בבדיקת דם ניתן לראות עליה בתאים מסוג אאוזינופילים, המעידים על הדבקה בטפילים.

לאחר שעלה החשד כי מדובר בהדבקה בתולעת הפארק, ניתן לעשות בדיקת צואה לזיהוי ביצי התולעת. זיהוי של ביצים מעיד בהכרח על הדבקה, אולם תשובה שלילית לא שוללת מחלה, משום שהטלת הביצים אינה רציפה וכמו כן, בשלבים מתקדמים של הגידול הסרטני התולעת מפסיקה לייצר ביצים.

השלב הבא באבחון הוא ביצוע צילומי רנטגן של בית החזה, שבו ממוקם צינור הוושט. בצילום הרנטגן ניתן לראות התרחבות של צינור הוושט, גידולים הנמצאים באזור וסימנים נוספים המחשידים למחלה.

צילום רנטגן של כלבה - וושט מורחבת וחשד לגידול

אבחון וודאי מתבצע על ידי בדיקת אנדוסקופיה בהרדמה מלאה. בבדיקה זו מכניסים צינור עם מצלמה זעירה לוושט על מנת לחפש את אזור ה"קן” או הגידול ולהעריך את גודלם.

טיפול

הטיפול הרפואי כולל זריקה שבועית של חומר ממשפחת האיברמקטינים, ההורג את התולעים הבוגרות ומונע את המשך התרבותן.

כאשר קיים כבר גידול סרטני לרוב לא תהיה תגובה לטיפול הרפואי והטיפול המועדף הוא ניתוח להוצאת הגידול. ניתוח זה מסובך מאוד, שכן אזור הוושט אינו קל לניתוח, ובנוסף אינו מחלים בקלות. 

להפחתת הפליטות וההקאות ממולץ להאכיל את הכלב מגבוה (כלומר, שצלחת המזון תהיה גבוהה מראשו של הכלב ולא על הרצפה). אם יש צורך ניתן לתת תרופות נוגדות בחילה.

מניעה

ביקורים תכופים, אחת ל-2-3 חודשים, אצל הווטרינר, יאפשרו לנו לבדוק את כלבבכם, ולתת לו זריקת טיפול מונע של איברמקטין. חשוב לציין כי ישנם כלבים הרגישים לזריקה הנ"ל (בעיקר כלבים מגזעי הרועים השונים), ולהם פותחו תכשירים אחרים המספקים הגנה נגד תולעת הפארק, כגון אמפולות או כדורים הניתנים אחת לחודש.

במידה וכלבבכם נוטה לאכול שטויות ברחוב, מומלץ לצאת איתו לטיולים עם מחסום.

חשוב לדעת- במצב מתקדם של המחלה כבר אין לה מרפא וניתן רק לטפל בסימפטומים על מנת להקל על חיית המחמד. מעקב וטיפול שגרתי נגד תולעת הפארק הם אלו שישמרו על אהובכם בצורה הטובה ביותר. 

פריקת פטלה

הפטלה, המכונה גם ה"פיקה" של הברך, היא עצם קטנה שעליה עוברים גידי שרירי הברך האחראים לתנועתה.

 הפטלה ממוקמת בתוך תעלה מצופה בסחוס בקצה עצם הירך (הפמור). פריקת פטלה משמעותה תזוזה של הפטלה ממקומה התקין בתעלה.

קיימות ארבע דרגות של פריקה:

דרגה 1 (קלה) – ניתן להוציא את הפטלה מהתעלה תוך הפעלת כח, אך היא חוזרת מיד חזרה.

דרגה 2 – הפטלה יוצאת מהתעלה ספונטנית כשהרגל מכופפת וחוזרת לתעלה כשהרגל מתוחה.

דרגה 3 – הפטלה נמצאת מחוץ לתעלה באופן קבוע, אך ניתן להחזיר אותה לתוך התעלה בכוח.

דרגה 4 – הפטלה נמצאת מחוץ לתעלה באופן קבוע ולא ניתן להחזירה.

סיבות

הסיבות לפריקת פטלה תלויות בדרך כלל בכיוון הפריקה:

פריקה לטרלית -  תזוזה של הפטלה לכיוון חוץ.

מתרחשת לרוב כתוצאה מפגיעה טראומתית בברך, למשל בעקבות תאונת דרכים.

פריקה מידיאלית - תזוזה של הפטלה לכיוון פנים הברך. זוהי הפריקה הנפוצה יותר.

פריקה זו היא לרוב תוצאה של בעיה גנטית ומופיעה בעיקר בכלבים מגזעים קטנים.

הפריקה יכולה להיגרם עקב מבנה לא תקין של עצמות הברך, חריץ תעלה שטוח מדי או שחיקה של התעלה עם השנים. בחמישים אחוז מהמקרים הפריקה תופיע בשתי הברכיים, אך בכל רגל היא יכולה להופיע בדרגה שונה.

בכלבים מגזעים גדולים ניתן לראות פריקה מדיאלית גם כתוצאה מפגיעה טראומתית באזור הברך.

סימנים קליניים

הסימן הנפוץ ביותר לפריקת פטלה הוא צליעה לסירוגין.

לרוב הצליעה מאוד אופיינית – הכלב מרים פתאום את הרגל האחורית, מקפץ על שלוש רגליים ואז חוזר ללכת בצורה רגילה. לעיתים הצליעה מלווה בכאב.

בפריקת פטלה חמורה (דרגה 3 ו-4) הצליעה תהיה קבועה.

אבחון

ברוב המקרים האבחון נעשה על ידי מישוש והזזה של אזור הברך, כך שהווטרינר יכול להרגיש את תנועת הפטלה ויציאתה מהתעלה.

בנוסף ניתן לראות את פריקת הפטלה בצילום רנטגן הנעשה כאשר הכלב שוכב על גבו ושתי רגליו האחוריות מתוחות. בצורה זו ניתן גם להעריך את מצב הפטלה ברגל השניה.

טיפול

כאשר פריקת הפטלה היא קלה, והצליעה מופיעה לעיתים רחוקות, הוטרינר ימליץ לרוב על המשך מעקב בלבד. ניתן לתת משככי כאבים לפי הצורך.

כאשר הצליעה מתגברת, הטיפול היחיד הוא ניתוח. קיימים מספר סוגים של ניתוחים בהתאם לסיבה לפריקה, אולם מטרת כל הניתוחים הוא לקבע את הפטלה במיקומה בתעלה ולמנוע את תזוזתה.

ההחלמה מהניתוח אורכת בין מספר שבועות למספר חודשים.

פלורידה ספוט - נמלת האש

פלורידה ספוט היא שמה של מחלת עיניים חדשה יחסית בישראל, אך מתפשטת ברחבי הארץ בקצב מהיר. המחלה נפוצה יותר בחתולים, אך נמצאה גם בכלבים. המחלה התגלתה לפני כ-5 שנים.
הגורם שנחשד בהפצת המחלה היא נמלה קטנה המכונה "נמלת האש".

סימנים קליניים

המחלה מתבטאת בהופעה של כתמים אפורים – לבנים עגולים על קרנית העין (האזור החיצוני השקוף של העין), ללא בעיות נוספות. לא נגרמת פגיעה בראייה של בעל החיים, האזור לא כואב ולא מלווה בדלקת. הכתמים יכולים להופיע בעין אחת או בשתי העיניים.

החשד הוא כי הכתמים הם בעצם כוויות קטנות הנגרמות מהארס שמפרישה נמלת האש.

אבחון

האבחון הווטרינרי מסתמך על מראה הכתמים על הקרנית.

הווטרינר יבצע בנוסף בדיקה כללית של העין על מנת לשלול בעיות עיניים אחרות כגון דלקות, כיבים ובעיית ראייה.

טיפול

מכיוון שהלקויות אינן פוגעות בעין עצמה או בראיה ולא מציקות לבעל החיים אין שום צורך בטיפול.

הכתמים הופכים עם הזמן לצלקות קטנות.

לאחר שנמצאה המחלה מומלץ, אם ניתן, לבצע הדברה של האזור כדי להשמיד את נמלי האש שבסביבה.

עוד על נמלת האש:

http://www.sviva.gov.il/subjectsEnv/PestControl/Pests/Pages/LittleFireAnt.aspx

חיות המחמד בחורף

החורף הישראלי נעים יחסית ולרוב לא מאופיין בטמפרטורות קיצוניות.

אולם, מדי פעם בכל זאת מגיעים לארצנו ימים קרים במיוחד, סופות, גשמים ואפילו שלג. בזמן שאנו מצטיידים בלבוש עבה, שתייה חמה ומטריות, חשוב לזכור כי גם לחיות המחמד שבמחיצתנו קר לפעמים וצריך לוודא כי גם הם מצוידים כראוי לחורף.

איך מתנהגות חיות המחמד בחורף

לחיות המחמד שלנו יש שיטות שונות להתמודד עם תקופת החורף.

אצל החמוסים, למשל, ירידת הטמפרטורות מובילה לצמיחה של "פרוות חורף", שהיא צפופה ומחממת יותר מהפרווה הגדלה בקיץ.

זוחלים מורידים את רמת הפעילות בחורף, מפסיקים לאכול ונכנסים למעין תרדמה.

כלבים, חתולים וחיות אחרות נוטים לחמם את עצמם על ידי מציאת מקומות חמים ויבשים ברחבי הבית או החצר.

במידה וקר מאוד, בעל החיים יתחיל לרעוד. רעידות השרירים תורמות לחימום הגוף, עד לגבול מסוים.

כלבים

רוב גזעי הכלבים בעלי השיער הארוך והצפוף (למשל: האסקי, צ'או צ'או, סן ברנרד וכו') סובלים מאוד בקיץ הישראלי, אך החורף לא מהווה עבורם בעיה.

לעומתם, גזעים בעלי שיער קצר (למשל: דוברמן, ויסלה וכו') או גזעי שעשועים קטנים (למשל: פודל ננסי, יורקשייר טרייר, צ'יוואווה וכו') נוטים לסבול מאוד מקור.

גם גיל הכלב משפיע על רגישותו לקור. אצל גורים וכלבים מבוגרים מערכת וויסות החום בגוף אינה מתפקדת בצורה אופטימלית והם מתקשים לשמור על חום גוף תקין בימים הקרים. גם כלבים רזים במיוחד מתקשים לשמור על חום גופם.

כלבים רגישים מומלץ להשאיר בימים קרים במיוחד בבית בחימום, להלביש בבגדים חמים (ניתן לקנות סוודרים ומעילים מיוחדים לכלבים בחנויות של בעלי חיים או להתאים לכלב בגד ישן שלנו) ולהוציא לטיולים קצרים בלבד. אם ניתן, מומלץ לצאת לטיולים בזמני הפוגה מגשם ושלג.

מומלץ לספק לכלב אזור מנוחה חמים, בין אם הכלב חי בבית או בחצר. לכלבי חצר יש לספק מלונה אטומה למים ולמקם אותה באזור שאינו חשוף לרוחות וחדירת גשמים. בימים קרים במיוחד מומלץ להכניס למלונה מנורת חימום.

כל גזעי הכלבים עלולים להתקרר ולחטוף דלקת ריאות במידה והם נרטבים. אם הכלב נרטב בטיול יש לנגבו ביסודיות ולייבשו באמצעות מייבש שיער.

חתולים

חתולים הנמצאים בבית בלבד לרוב אינם סובלים מקור, משום שהבית מחומם. לעיתים ניתן לראות כי בחורף החתול יעדיף לישון במקומות יותר חמים, למשל על מיטות או מעל מכשירי חשמל.

הבעיה הגדולה בחורף היא חתולי הרחוב. חתולים אלו חשופים לסביבה ולטמפרטורות הקרות ולעיתים מוצאים מסתור מהכפור בתוך מנועי מכוניות. לכן בחורף חשוב לדפוק על מכסה המנוע לפני תחילת הנסיעה, להעיר חתול שאולי נרדם שם בלילה.

ניתן להכין לחתולי הרחוב בית מאולתר מקופסת קרטון מכוסה ניילון ומרופדת בשמיכות ישנות.החתולים יודו לכם ואתם תוכלו לנהוג בבטחה בלי לפחד שישנו חתול ישן במנוע.

מחלות חורף

אלרגיה לפרעושים: הדעה הרווחת בציבור היא כי בחורף אין סיבה לשים על חיות המחמד תכשירים נגד פרעושים וקרציות, משום שטפילים אלו אינם פעילים בטמפרטורות קרות. אמנם נכון כי פרעושים וקרציות אינם פעילים בקור, אולם החורף הישראלי מתאפיין לרוב במספר קצר של ימים קרים וביניהם ימים חמימים, בהם הטמפרטורות עולות לרמה שבה חוזרים הטפילים לפעילות מלאה. נפוץ מאוד לראות בחורף כלבים מתגרדים עד לרמה של פציעה עצמית, אדמומיות וקרחות המאפיינים אלרגיה לפרעושים. לכן, מומלץ להמשיך לתת טיפול מניעתי חודשי נגד פרעושים וקרציות לאורך כל החורף.

שעלת מכלאות: מחלת כלבים הנגרמת על ידי וירוסים, חיידקים או שילוב של שניהם, אשר הפגיעה שלהם במערכת הנשימה מתבטאת בעיקר בשיעול טורדני. מחלה קלה יחסית, אך מאוד מדבקת בין כלבים. משך המחלה ארוך יחסית, הכלב ממשיך להשתעל כשבועיים עד מספר חודשים. בנוסף המחלה יכולה להתדרדר לדלקת ריאות ולכן חשוב להיבדק אצל ווטרינר בכל מקרה של חשד למחלה. 

דלקת ריאות: פגיעה חמורה במערכת הנשימה, הנגרמת על ידי וירוסים וחיידקים שונים. יכולה לתקוף כלבים וחתולים כאחד. מתבטאת בחולשה, חוסר אכילה, חום וקשיי נשימה.

מחלה קשה ומומלץ למנוע אותה על ידי שמירה על בעלי החיים בחורף והקפדה על חיסונים שנתיים, אשר מגנים על בעל החיים מפני חלק מהוירוסים והחיידקים אשר גורמים לה.

בריאות הפה והלסת

כלבים וחתולים נולדים ללא שיניים. שיני החלב מתחילות לבקוע סביב גיל 3-4 שבועות. עד גיל חצי שנה מוחלפות שיני החלב בשיניים קבועות. לכלבים בוגרים 42 שיניים, ולחתולים בוגרים 30 שיניים.

ניקיון השיניים ובריאות הפה הם נושאים מהחשובים שבבריאות כלבים וחתולים.

כלבים

שיניהם של הכלבים, למרות שנראות אימתניות, הן הרבה יותר חלשות משל בני האדם. לסתות הכלבים חזקות פי 5 משלנו, אולם העובי הממוצע של אמייל שן הכלב הוא רק כשליש מזה של בני האדם. משמע ששיני האדם חזקות הרבה יותר משיני הכלבים, ולכן מחזיקות בפה הרבה יותר שנים.

רוקם של הכלבים בסיסי מאוד ותכולת הסידן בו גבוהה, לכן הם נוטים לפתח אבן שן רבה, במיוחד בגזעים הקטנים. אבן השן מורכבת מחלבוני הרוק וחיידקים המצטברים על השיניים, ויכולים להוביל להיווצרות דלקות חניכיים, פגיעה בחיבור בין השן ללסת והתרופפות ונפילת שיניים. בנוסף, החיידקים הנמצאים על רובד השן יכולים לחדור אל מחזור הדם, להתפשט לאיברים שונים, בעיקר ללב ולכליות, ולגרום למחלות סיסטמיות קשות.

חתולים

מחלת הפה הנפוצה ביותר בחתולים היא דלקת של חלל הפה והחניכיים ((stomatitis - gingivitis, אשר הסיבה לה עדיין אינה ידועה, אך היא נובעת מתקיפה מוגזמת של מערכת החיסון של החתול את רקמות חלל הפה. הטיפול במחלה כולל זריקות סטרואידים תקופתיות במקרים הקלים ועקירות שיניים במקרים היותר מסובכים, אשר לא מגיבים לטיפול הרפואי. טיפול זה אמנם נשמע קיצוני, אולם החתולים אינם זקוקים לשיניהם כדי לאכול ואיכות חייהם רק תשתפר ללא הכאב המלווה את התהליך הדלקתי.

שמירה על בריאות הפה

סימנים המחשידים לבעיות פה ושיניים אצל בעלי חיים כוללים ריח רע מהפה, קשיי אכילה (אשר יכולים להתבטא בנפילה של מזון מהפה, חוסר רצון לאכול או יבבות בעת האכילה), ריור יתר, דימום מהחניכיים, שפשוף הפנים באזור הפה והלחיים ואף תוקפנות פתאומית. חשוב להיות עירניים ולפנות לווטרינר בכל מקרה שבו בעל החיים מציג סימנים אלו.

  

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם בעיות שיניים היא מניעתן.

צחצוח שיניים מגיל חצי שנה, כ-2-3 פעמים בשבוע עם מברשת שיניים ומשחת שיניים המתאימות לבעלי חיים תורם לשמירה על היגיינת הפה ובריאות השיניים. בנוסף קיימים מזונות מיוחדים, חומרי שטיפה ומוצרי לעיסה מגוונים, אשר עוזרים גם הם במניעת היווצרות אבן שן. לאחר היווצרות אבן השן הדרך היחידה להסרתה היא ניקוי שיניים, אשר נעשה בהרדמה מלאה.

בדיקה שגרתית של חלל הפה אצל הווטרינר וניקוי שיניים אחת למספר שנים (תלוי בסוג הכלב ומצב השיניים) שומרים על בריאות השיניים, החניכיים, הפה והלסת ומאריכים חיים.

בחזרה למקורות - גילוי גזע הכלב

עולם הכלבים מורכב ממגוון רחב של גזעים. לכל גזע מראה ייחודי ותכונות אופייניות, שלעיתים שונות לחלוטין בין גזע אחד למשנהו. חישבו על הדני הענק גדול הממדים לעומת הצ'יוואווה הננסית, כלב הצ'או צ'או מלא הפרווה מול הסיני המצוייץ הקרח, כלבי המזחלות הספורטיביים והנמרצים לעומת כלבי הבאסט והבולדוג המגושמים והנינוחים.

מבחינה וטרינרית, קיימות מחלות ובעיות בריאותיות שונות אשר מופיעות במידה רבה יותר בגזעים מסוימים לעומת גזעים אחרים. למשל, כלבי דקל מועדים יותר לפריצות דיסק, וכלבי רועה גרמני נוטים לסבול יותר מבעיות אגן בהשוואה לגזעים אחרים.  

כלבים מעורבים נוצרו כתוצאה מזיווג בין שניים או יותר גזעי כלבים שונים. לעיתים מראה הכלב המעורב דומה לאחד מהוריו או שניתן לראות בו שילוב של שניהם. אולם, ברוב המקרים מדובר בהכלאות של גזעים שונים ורבים במשך דורות, עד שלא ניתן לקבוע בוודאות אילו הם הגזעים המהווים את אבותיו של כלב מסוים.

שירות חדש שניתן במרפאתנו מאפשר לגלות, באמצעות בדיקה גנטית, מיהם הגזעים אשר השתתפו ב"יצירת" כלבכם.

לגילוי הגזעים ישנה חשיבות רבה בהבנת אופיו והתנהגותו של הכלב, ויכולת מעקב לגבי בעיות בריאותיות פוטנציאליות, אשר מאפיינות גזעים אלו.   

הבדיקה נעשית באמצעות לקיחת דגימת תאים מפי הכלב על ידי שפשוף קל של מקל אוזניים סטרילי (מטוש) על גבי החניכיים. זוהי בדיקה מהירה, לא פולשנית ולא מכאיבה. הדגימה נשלחת למעבדה בחו"ל, אשר מבצעת את ההערכה הגנטית. בסוף התהליך מקבל הלקוח פוסטר בו מופיעות תמונות כל גזעי הכלבים המהווים את אבותיו של כלבו, תוך ציון הגזע העיקרי (אם קיים), ופירוט תכונותיהם, אופיים ומאפיינים רפואיים חשובים.

מידע זה מאפשר לבעלים להבין טוב יותר את כלבם, התנהגותו וצרכיו, ומאפשר לווטרינר להיות עירני לאפשרות של מחלות גנטיות הקשורות לגזע ספציפי ממנו מורכב הכלב, דבר המעלה את היכולת לתת טיפול נכון ויעיל יותר, במידה ומחלות אלו יצוצו במהלך חייו של הכלב.

* במידה ואתם מעוניינים בבדיקה, אנא צרו איתנו קשר במייל או בטלפון. בנוסף מומלץ להביא אתכם תמונה של כלבכם, אשר תצורף לפוסטר יחד עם תמונות הגזעים מהם הוא נוצר.

היריון והמלטה - כלבות

חוויות ההיריון וההמלטה אצל חיית המחמד הינן חוויות משמחות ומרגשות לבעלים.

אם החלטתם לאפשר לכלבתכם להיכנס להריון ישנם מספר דברים חשובים שכדאי שתדעו.

הדבר החשוב ביותר הוא לדאוג לפני הזיווג כי לכל הגורים יהיו בתים מאמצים וכי במידה ולא ימצאו בתים תוכלו אתם לדאוג להם. מספר הכלבים, ובכללם הגורים, הנטושים בישראל הוא עצום, ולכן זוהי החלטה שאין לעשות בקלות ראש. חשוב לדעת כי קיימים גזעי כלבים בהם הכלבה יכולה להמליט אפילו עשרה גורים ויותר.

במידה ודאגתם לבתים טובים לכל הגורים, הנה מדריך קצר להריון והמלטה בכלבות.

זיווג:

כלבה מגיעה לבגרות מינית בגיל 6-12 חודשים, כתלות בגזע הכלבה (גזעים קטנים מוקדם יותר מגזעים גדולים). כלבה בבגרות מינית מתחילה להציג סימני ייחום. סימני הייחום כוללים הפרשות ודימום מאיבר המין, התנפחות של איבר המין, הטיית הזנב הצידה כאשר מלטפים באזור האגן והתעניינות בזכרים.

הכלבה מתייחמת פעמיים בשנה. מומלץ לא להרביע נקבות לפני מחזור הייחום השלישי, משום שבמחזורי הייחום הראשונים הכלבה עדיין צעירה ולא סיימה לגדול. הריון גוזל אנרגיה רבה הדרושה לכלבה הצעירה לגדילה והתפתחות. הריון בגיל צעיר עלול להיות בעייתי, להוביל לסיבוכים בהמלטה ולהסתיים במות הגורים ו/או הכלבה.

לפני זיווג הכלבה יש לבצע בדיקה וטרינרית כללית ומומלץ לחסן את הכלבה ולבצע טיפולים נגד תולעים. מומלץ לחזור ולתלע את הכלבה כ-3 שבועות לפני ההמלטה. כאשר הגורים יולדו, חלב האם שיינקו יכיל נוגדנים כנגד המחלות אליהן חוסנה הכלבה ויגן על הגורים הקטנים מפני הדבקה.

בן הזוג המומלץ לכלבה הוא זכר בוגר (לא גור, אך לא מבוגר) שגודלו דומה לגודל הכלבה. זיווג של זכר מגזע גדול עם כלבה מגזע קטן יכול להוביל ליצירת גורים גדולים מדי, אשר לא יצליחו לצאת באופן טבעי מאזור האגן, מצב שיצריך ניתוח קיסרי. על הזכר להיות בריא ומחוסן, כדי שלא יעביר לכלבה מחלות בעת ההזדווגות. יש לדאוג כי לזכר אין מחלות גנטיות שיכולות לעבור בתורשה לגורים, למשל אשך תמיר או מנשך לא תקין.

ניתן לקבוע את המועד המתאים לזיווג באמצעות משטחים מאיבר המין הנעשים אצל הווטרינר. במועד המתאים יש לקחת את הנקבה אל בית הזכר ולתת להם להזדווג באופן טבעי. במקרים בהם הזכר לא מצליח לבצע הרבעה, הווטרינר יכול לבצע הזרעה מלאכותית, אולם אחוזי ההתעברות גבוהים יותר כאשר הזיווג נעשה ללא התערבות חיצונית.

הריון:

הריון של כלבה נמשך בממוצע 63 ימים (כחודשיים).

בתחילת ההיריון הגורים מתפתחים לאט ויהיה קשה לקבוע בוודאות האם הכלבה התעברה או לא. החל מיום 21 הווטרינר יכול להתחיל להרגיש שלפוחיות ברחם על ידי מישוש הבטן.

החל מיום 28 להריון ניתן לראות פעימות לב של העוברים באולטרא-סאונד ולהעריך את מספר הגורים (לא ניתן לקבוע את מספר הגורים בוודאות באמצעות האולטרא-סאונד, אלא רק להעריך).

מתחילת החודש השני חלה גדילה מואצת של הגורים. הבעלים יבחינו כי הכלבה משמינה ובטנה הופכת עגלגלה. בשלב זה מומלץ להחליף את מזון הכלבה (בהדרגה) למזון גורים או מזון מניקות. מזונות אלו מכילים אנרגיה רבה הדרושה לגדילת הגורים ולייצור החלב. לא מומלץ לתת תוספי סידן, משום שאלו עלולים להזיק, אלא לדאוג להאכיל במזון איכותי. יש לתת לכלבה מזון גורים גם לאחר ההמלטה, עד לגמילת הגורים (בגיל 5-7 שבועות), ואז להחזיר שוב בהדרגה למזון בוגרים.

החל מיום 45 של ההריון חלה הסתיידות של שלד הגורים. המשמעות היא כי ניתן לזהות גורים בצילום רנטגן ולקבוע בוודאות את מספרם. בנוסף יוכל הווטרינר להרגיש את הגורים במישוש.

כשבוע לפני ההריון ניתן לראות התנפחות של העטינים, המתמלאים בחלב.

לקראת סוף ההריון הכלבה מתחילה לחפש מקום מתאים להמלטת הגורים. יש להכין לכלבה אזור בחדר חשוך, שקט וחמים, בו תוכל להמליט בסביבה רגועה. מומלץ להציב קופסת קרטון גדולה או סלסלה ולרפד אותה במצעים ושמיכות רכות. במידה ולא תכינו לכלבה מקום המלטה היא תבחר אותו בעצמה, בדרך כלל על ספה, מיטה או בארון הבגדים....

המלטה:

ההמלטה מתחלקת ל-3 שלבים:

1.      התחלת התכווצויות רחם ("צירי לידה"). הכלבה תסרב לאכול, לשחק ותראה חסרת מנוחה. לעיתים ניתן לראות רעד, התנשפויות, ליקוק של איבר המין או טפטוף חלב מהפטמות. שלב זה יכול להמשך בין 6 שעות ל-24 שעות, והוא לרוב ארוך יותר בכלבות בהריון הראשון.

2.      יציאת הגורים. הכלבה תלחץ והגורים יצאו מפתח איבר המין. הפרש הזמנים האופטימאלי בין גור לגור הוא 20 דקות עד שעה.

3.      יציאת השליה. שלב שנמשך כ-10-15 דקות לאחר יציאת הגור.

תפקיד הבעלים בהמלטה:

רוב הכלבות ימליטו באופן טבעי ללא עזרתנו.

יש להניח לכלבה להמליט בשקט, אך חשוב לפקח מרחוק על התהליך ולהיות ערניים במידה וההמלטה מסתבכת. לעיתים בהמלטה הראשונה הכלבה לא יודעת בדיוק מה לעשות, והבעלים יכולים לסייע בפתיחת שק ההמלטה של הגורים, ניתוק חבל הטבור באמצעות מטלית לחה, ייבוש הגורים ועיסוי גורים שאינם זזים להמרצת הדופק. גם כאן, עדיף להתערב כמה שפחות (במידת האפשר) ולתת לאימא כלבה לטפל בגוריה.

הגורים יתחילו לינוק כשעתיים עד ארבע שעות לאחר ההמלטה.

מתי יש לפנות לווטרינר?

-          הריון של מעל ל-65 יום ללא סימני המלטה

-          הפרשות מאיבר המין במהלך תקופת ההריון, לפני תחילת המלטה

-          הכלבה לוחצת מעל 30 דקות ללא יציאת גורים

-          לחיצות חלשות או הפסקה בלחיצות מעל ל-2-3 שעות ללא יציאת גורים

-          יותר מ-3-4 שעות עברו בין גור לגור

-          גור תקוע בתעלת ההמלטה

-          גורים חלשים שאינם זזים. לעיתים לוקח לגור קצת זמן עד שמתחיל לנוע. יש להניח לכלבה ללקקו ורק אם בטוחים שאינו מגיב לעסות את הגור עם מגבת ולהתקשר לווטרינר.

-          גורים שאינם יונקים או שהאם לא מאפשרת להם לינוק

-          כלבה חלשה או רועדת לאחר ההמלטה

-          הפרשות דמיות מאיבר המין הנמשכות יותר מיומיים לאחר ההמלטה