כיב קרנית

הקרנית (cornea) היא שכבה שקופה הנמצאת בחלק הקדמי של העין, האחראית על שבירת קרני האור המגיעות מהסביבה.

פגיעה באזור העין יכולה להוביל לקרע בקרנית ולהיווצרות של כיב - פצע פתוח ברקמה.

כיב קרנית הוא מצב הדורש טיפול מיידי, משום שהוא יכול להעמיק, לגרום לדלקות קשות ולהוביל לנזק בלתי הפיך לעין ולראייה.

גורמים

קרע בקרנית נגרם לרוב כתוצאה מחבלה על ידי עצם זר הפוגע בעין.

עצם זה יכול להיות ריס שצומח לתוך העין, ציפורניים, צמחים, כלים חדים או כל חפץ אחר הגורם לפציעה חודרת.

דלקת עיניים חמורה יכולה גם היא להוביל ליצירת כיב. דלקת יכולה להיגרם מווירוסים, חיידקים וטפילים שונים. בחתולים, וירוס ההרפס הוא גורם נפוץ ליצירת כיבי קרנית.

יש לציין כי חיסון המרובע השנתי כולל חיסון נגד הרפס ולכן בעל חשיבות רבה במניעת כיבים אלו בחתול.

סימנים קליניים

כיב קרנית כואב מאוד, ולכן נבחין כי בעל החיים ממצמץ הרבה, עוצם את העין לזמן ממושך או מגרד באובססיביות את האזור. הכאב יכול להוביל גם לדיכאון וירידה באכילה.

אם נסתכל בעין עצמה, נוכל לעיתים לראות שהאישון בעין הפגועה צר בהשוואה לאישון בעין השנייה, זאת מכיוון שהאישון מתכווץ בתגובה לכאב.

סימנים נוספים שניתן לראות הם דימוע יתר, הפרשות מוגלתיות והפיכת העין לכחולה עקב בצקת הנוצרת באזור. 

אבחון

ניתן להניח כי חלה פגיעה בקרנית על סמך ההיסטוריה, אם ידוע לבעלים על אירוע שבו בעל החיים יכול היה להיפצע בעינו, ועל סמך הסימנים הקליניים שבעל החיים מציג.

אבחון ודאי של קרע בקרנית נעשה על ידי החדרת חומר צבע לעין. חומר זה, המכונה פלורסין, נצמד לתאים שבשולי הקרע ובמידה ויש כיב, אזור הכיב יצבע בירוק. באמצעות צביעה זו בוחן הווטרינר גם את גודל הכיב ועומקו.

מלבד מציאת הכיב יבדוק הווטרינר בקפידה את העין, על מנת להעריך האם נפגעה הראייה ומהי חומרת הפגיעה.

טיפול

טיפול בכיב פשוט כולל שילוב של מספר תרופות:

1. טיפות אנטיביוטיקה ללא סטרואידים – כל מקרה של כיב מעורר היווצרות של דלקת נלווית בתוך העין.
2. אטרופין – מרחיב את האישון. נועד למנוע הידבקות של האישון לאזור הדלקת בעין ופגיעה בראייה. בנוסף פועל כמשכך כאבים קל.
3. משככי כאבים ונוגדי דלקת – פועלים להפחתת הכאב ועוצמת הדלקת. ניתן לתת טיפות עיניים המכילות וולטרן או תרופות הניתנות דרך הפה.
4. קולר אליזבטני – מונע מבעל החיים לגרד את העין ולהחמיר את הפגיעה.
5. בכיבים על רקע הרפס בחתולים יש לשלב תרופה ספציפית נגד ההרפס, כדוגמת פמציקלוביר.

יש להביא את בעל החיים לבדיקה וטרינרית וצביעה של העין כל 2-3 ימים, ולהמשיך בטיפול עד אשר הכיב אינו נצבע יותר והעין איננה מודלקת.

טיפול כירורגי:

במקרה של כיב עמוק מאוד, יש לעיתים צורך לבצע תפירה של אזור הקרע או כיסוי של הכיב על ידי רקמה אחרת בעין המאפשרת אספקת דם לאזור.

באם נפגעה הראייה ומצב העין חמור ואינו ניתן להצלה, מומלץ לבצע ניתוח להוצאת העין (אינוקלאציה). בעלי חיים ביתיים יכולים לתפקד כרגיל עם עין אחת ואף יוכלו להסתדר ללא ראייה כלל.

דלקת לבלב חריפה בכלב ובחתול

הלבלב הינו בלוטה חשובה הממוקמת בחלקה הקדמי של הבטן, מאחורי הקיבה וסמוך לחלקו העליון של המעי הדק.

לבלוטת הלבלב שני תפקידים חשובים:

האחד- הפרשת הורמון האינסולין המווסת את רמות הסוכר בגוף.

התפקיד השני - הפרשת אנזימים שונים לתוך חלל מערכת העיכול, המאפשרים את עיכול המזון.

אנזימי העיכול מצויים בתוך תאי הלבלב בצורה לא פעילה. בזמן הארוחה האנזימים משוחררים דרך צינורות למעי הדק, שם הם הופכים פעילים ותורמים לפירוק המזון המעוכל לחלקיקים קטנים.

דלקת לבלב חריפה (אקוטית) ומהירה מתרחשת כאשר האנזימים המעכלים הופכים פעילים בתוך הלבלב עצמו ולא בתוך המעי. דבר זה גורם להרס תאי הלבלב ולדלקת חריפה, המסוגלת להתפשט מהלבלב לרקמות ואיברים סמוכים.

גורמים

שני גורמי הסיכון העיקריים להתפתחות דלקת לבלב בכלב הם משקל עודף והאכלה במזון עתיר שומן.

חתולים רגישים הרבה יותר למזון שומני, ולפעמים מספיקה ארוחה דשנה שמנה אחת של מזון שהחתול אינו מורגל בו בשביל לעורר את הלבלב ולגרום לדלקת חריפה, העשויה לסכן חיים ממש.

גורמי סיכון נוספים בכלב ובחתול הם מכה או פגיעה באזור הבטן, תרופות מסוימות, מחלות מטבוליות ומצבים המפחיתים את זרימת הדם ללבלב.

ברוב המקרים, הסיבה לדלקת נשארת בלתי ידועה או "אידאופטית", בגלל העדר כל גורם סיכון ידוע.

סימנים קליניים

בכלב תתבטא הדלקת בהקאות פתאומיות (בדרך כלל צהובות בשל תכולת מיצי מרה), כאב בטני, אובדן תיאבון, מצב רוח ירוד עד דיכאון (תלוי בחומרת המצב), צואה רכה ושלשולית, חום ולעיתים סימני התייבשות.

בחתול לרוב נראה סימנים דומים, אך מעט יותר קלים - מצב רוח ירוד, אובדן תאבון, חוסר פעילות. לעיתים יהיו גם הקאות ושלשולים.

במקרים חמורים, דלקת לבלב אקוטית עלולה להוביל לקריסת מערכות עקב צניחה בלחץ הדם ופגיעה באיברים נוספים בגוף: לב, כבד, כליות וכלי דם.

קשה לצפות את מהלך המחלה ואת גודל הסיבוכים שיתפתחו העלולים אף להוביל למוות, ולכן בכל חשד יש להגיע לבדיקה אצל הווטרינר.

אבחון

לא קל לאבחן דלקת לבלב חריפה לפי הסימנים הקליניים, משום שהסימנים אינם ספציפיים, ויכולים להופיע במגוון מחלות של מערכת העיכול.

משום כך, יש לבצע מבחנים אבחוניים נוספים:

בדיקת דם כללית - לעיתים תראה עליה באנזימי לבלב או עליה ברמות השומן והכולסטרול בדם.                        

צילום רנטגן - ניתן לחשוד בדלקת לבלב כאשר המעיים מלאים באוויר ואזור הלבלב לא נראה חד בצילום.

אולטרסאונד - מאפשר לראות שינויים ברקמת הלבלב.

בדיקת רמות אנזימי לבלב בדם - בדיקה ספציפית. ישנה בדיקה לכלב ולחתול.

טיפול:

דלקת לבלב היא מצב חמור שחשוב לטפל בו באופן מידי. זיהוי מהיר וטיפול הולם יתרמו  להחלמה.

משך הטיפול נע בין 5-7 ימים במקרים קלים, ועד 4-5 שבועות במקרים הקשים.

הטיפול העיקרי הוא מתן נוזלים בכמות גדולה, על מנת לשפר את זרימת הדם ללבלב. בהתאם לחומרת המחלה ניתן לשלב טיפול נוסף עם תרופות אנטיביוטיות, נוגדי הקאות וסותרי חומציות קיבה.

המשך הטיפול בבית יכלול בין היתר שינוי תזונתי למזון דל שומן. כדאי לא להעמיס על הלבלב ולתת מנות קצובות וקטנות של מזון כ3-4 פעמים ביום.

בעלי חיים במצב קשה יאושפזו ויקבלו נוזלים ותרופות דרך הוריד. לעיתים יהיה צורך במניעת מים ומזון דרך הפה לזמן ארוך (5 ימים עד שבוע) על מנת לאפשר ללבלב להשתקם.

במקרים חריפים מאוד נדרשת התערבות כירורגית כגון הסרת הרקמה הדלקתית בניתוח ו/או החדרת צינור הזנה דרך האף או דרך צינור הבליעה (הוושט).

חולים שהבריאו מדלקת לבלב חריפה עלולים לפתח סכרת, דלקת לבלב כרונית ואף תתכן חזרה של המחלה בזמן מאוחר יותר.

מניעה

ניתן למנוע חלק מהסיבות לדלקת לבלב על ידי הקפדה על האכלה נכונה של בעל החיים.

יש להימנע משינוי קיצוני של מזון. מומלץ לעשות שינויים בתזונה בהדרגה, ובכל פעם שקונים שק חדש של אוכל (אפילו אם לא נעשתה החלפה של סוג המזון) לערבב עם המזון הקודם.

יש להימנע ממתן מזון ביתי ובייחוד מזון שמן, כגון טונה בשמן, נקניק שמן, פטה.

בנוסף חשוב לשמור על משקל אידיאלי של בעל החיים ולהימנע מהשמנת יתר.

דלקות שתן

דלקות שתן הן בעיה נפוצה של מערכת השתן בחיות מחמד, בעיקר בכלבים וחתולים.

הן נחלקות לדלקות פשוטות, אשר חולפות עם טיפול רפואי מתאים, ודלקות מסובכות, אשר חוזרות ונשנות גם לאחר טיפול רפואי ודורשות אבחון מקיף וטיפול לזמן ארוך.  

דרכי הדבקה

רוב דלקות השתן נגרמות עקב חדירה של חיידקים מהסביבה החיצונית לתוך מערכת השתן והתרבות בה. אלו בעיקר חיידקים של מערכת העיכול, המגיעים מהצואה.

קיימים גם מקרים בהם חיידקים מאזור אחר של דלקת בגוף חודרים לדם ומגיעים דרכו אל מערכת השתן, אך הם נדירים יותר.

לעיתים הדלקת היא משנית לבעיה אחרת הקיימת אצל בעל החיים, כדוגמת פגמים מולדים במבנה מערכת השתן, אבנים, גידולים במערכת השתן, חוסר שליטה על סוגרים, המאפיינת כלבים מבוגרים, ואף מחלות כלליות.

בכלבים קיום אבנים בשתן הוא לרוב תוצאה של דלקת השתן, משום שהחיידקים הגורמים לה מייצרים חומרים המעודדים היווצרות אבנים. בחתולים, לעומת זאת, אבנים בשתן הם לרוב הסיבה להיווצרות דלקת משנית.

סימנים קליניים

חיידקים יכולים לעורר דלקת לכל אורך מערכת השתן.

כאשר הדלקת נמצאת באזור שלפוחית השתן וצינור השופכה (הצינור המוביל את השתן מהשלפוחית החוצה) בעל החיים לא יראה סימני מחלה קשה, וברוב המקרים לא תהיה פגיעה במרץ, בערנות ובתאבון של בעל החיים.

סימני הדלקת יהיו השתנה ושתייה מרובה, חוסר שליטה על מתן שתן והופעת דם או מוגלה בשתן.

במידה והדלקת מתפשטת ומגיעה לכליה המצב נהיה חמור יותר.

בעל החיים יראה חולה ובנוסף לסימנים הקליניים הקודמים ניתן יהיה לראות ירידה בתאבון, חולשה ואפאתיות, כאב במגע באזור וחום. 

אבחון

האבחון הראשוני מתבסס על בדיקה כללית של בעל החיים על ידי הוטרינר ובדיקת שתן.

בבדיקה הגופנית בוחן הוטרינר את מצבו הכללי של בעל החיים, קיום חום, כאב במגע, גודל שלפוחית השתן ויכולת בעל החיים להשתין.

בבדיקת השתן מחפש הוטרינר נוכחות של חלבון ודם בשתן ושינויים בחומציות ובריכוזיות השתן המאפיינים דלקות שתן. בבחינת משטח שתן תחת מיקרוסקופ ניתן להבחין בתאי דלקת, חיידקים, קריסטלים המחשידים לקיום אבנים ותאים המחשידים לנוכחות גידול.

בדיקות נוספות

אם בעל החיים מתקשה בהשתנה או אם נמצאו בבדיקת השתן קריסטלים רבים, מומלץ לעשות צילום רנטגן, שהוא אמצעי האבחון הטוב ביותר לגילוי אבנים.

כאשר מדובר בדלקת שתן החוזרת לאחר טיפול או שאינה מגיבה לטיפול, מומלץ לשלוח דגימה של השתן למעבדה לבדיקת תרבית ורגישות. בדיקה זו מבודדת את החיידקים הנמצאים בשתן ומוצאת מהי האנטיביוטיקה אליה החיידקים הכי רגישים.

כפי שכבר ציינו, דלקות שתן חוזרות יכולות להיות משניות למחלות כלליות, כדוגמת יתר תפקוד של בלוטת האדרנל (מחלת "קושינג") או כשל כליות כרוני. לכן במקרים של דלקות חוזרות מומלץ לקחת בדיקת דם להערכה כללית של בעל החיים.

אבחון נוסף שמומלץ לעשות במקרים של דלקת חוזרת, חשד לדלקת כליה או בחשד לגידול היא בדיקת אולטראסאונד. בבדיקה זו ניתן להעריך את חומרת הדלקת ובנוסף לגלות בעיות נלוות כגון פגמים במבנה מערכת השתן, קיום אבנים או גידולים.

טיפול

רוב הדלקות הפשוטות מטופלות באמצעות אנטיביוטיקה.

מכיוון שיתכן זיהום משולב של מספר חיידקים, יתכן ויהיה צורך במתן של יותר מאנטיביוטיקה אחת, שתינתנה בהתאם לתוצאות בדיקת תרבית ורגישות.

שיפור בסימנים הקליניים יתרחש מספר ימים לאחר תחילת הטיפול, אולם יש להקפיד על מתן התרופות עד תום הזמן אותו קבע הווטרינר כדי למנוע חזרה של הדלקת.

אם נראים קריסטלים בשתן או אבנים קטנות בצילום ישלב הטיפול מעבר לאנטיביוטיקה גם מזון רפואי למניעת יצירת אבנים או המסת אבנים קיימות.

אבנים גדולות דורשות הוצאה בניתוח. לאחר הניתוח יועבר בעל החיים למזון רפואי למניעת היווצרות אבנים חדשות לתקופת זמן ארוכה, ובמקרים מסוימים אף לכל חייו של בעל החיים.

לסיכום,

דלקת שתן היא בעיה נפוצה וקלה לאבחון. בכל מקרה של חשד לדלקת שתן מומלץ לפנות לוטרינר לאבחון וטיפול מתאים.  

חיות המחמד בחורף

החורף הישראלי נעים יחסית ולרוב לא מאופיין בטמפרטורות קיצוניות.

אולם, מדי פעם בכל זאת מגיעים לארצנו ימים קרים במיוחד, סופות, גשמים ואפילו שלג. בזמן שאנו מצטיידים בלבוש עבה, שתייה חמה ומטריות, חשוב לזכור כי גם לחיות המחמד שבמחיצתנו קר לפעמים וצריך לוודא כי גם הם מצוידים כראוי לחורף.

איך מתנהגות חיות המחמד בחורף

לחיות המחמד שלנו יש שיטות שונות להתמודד עם תקופת החורף.

אצל החמוסים, למשל, ירידת הטמפרטורות מובילה לצמיחה של "פרוות חורף", שהיא צפופה ומחממת יותר מהפרווה הגדלה בקיץ.

זוחלים מורידים את רמת הפעילות בחורף, מפסיקים לאכול ונכנסים למעין תרדמה.

כלבים, חתולים וחיות אחרות נוטים לחמם את עצמם על ידי מציאת מקומות חמים ויבשים ברחבי הבית או החצר.

במידה וקר מאוד, בעל החיים יתחיל לרעוד. רעידות השרירים תורמות לחימום הגוף, עד לגבול מסוים.

כלבים

רוב גזעי הכלבים בעלי השיער הארוך והצפוף (למשל: האסקי, צ'או צ'או, סן ברנרד וכו') סובלים מאוד בקיץ הישראלי, אך החורף לא מהווה עבורם בעיה.

לעומתם, גזעים בעלי שיער קצר (למשל: דוברמן, ויסלה וכו') או גזעי שעשועים קטנים (למשל: פודל ננסי, יורקשייר טרייר, צ'יוואווה וכו') נוטים לסבול מאוד מקור.

גם גיל הכלב משפיע על רגישותו לקור. אצל גורים וכלבים מבוגרים מערכת וויסות החום בגוף אינה מתפקדת בצורה אופטימלית והם מתקשים לשמור על חום גוף תקין בימים הקרים. גם כלבים רזים במיוחד מתקשים לשמור על חום גופם.

כלבים רגישים מומלץ להשאיר בימים קרים במיוחד בבית בחימום, להלביש בבגדים חמים (ניתן לקנות סוודרים ומעילים מיוחדים לכלבים בחנויות של בעלי חיים או להתאים לכלב בגד ישן שלנו) ולהוציא לטיולים קצרים בלבד. אם ניתן, מומלץ לצאת לטיולים בזמני הפוגה מגשם ושלג.

מומלץ לספק לכלב אזור מנוחה חמים, בין אם הכלב חי בבית או בחצר. לכלבי חצר יש לספק מלונה אטומה למים ולמקם אותה באזור שאינו חשוף לרוחות וחדירת גשמים. בימים קרים במיוחד מומלץ להכניס למלונה מנורת חימום.

כל גזעי הכלבים עלולים להתקרר ולחטוף דלקת ריאות במידה והם נרטבים. אם הכלב נרטב בטיול יש לנגבו ביסודיות ולייבשו באמצעות מייבש שיער.

חתולים

חתולים הנמצאים בבית בלבד לרוב אינם סובלים מקור, משום שהבית מחומם. לעיתים ניתן לראות כי בחורף החתול יעדיף לישון במקומות יותר חמים, למשל על מיטות או מעל מכשירי חשמל.

הבעיה הגדולה בחורף היא חתולי הרחוב. חתולים אלו חשופים לסביבה ולטמפרטורות הקרות ולעיתים מוצאים מסתור מהכפור בתוך מנועי מכוניות. לכן בחורף חשוב לדפוק על מכסה המנוע לפני תחילת הנסיעה, להעיר חתול שאולי נרדם שם בלילה.

ניתן להכין לחתולי הרחוב בית מאולתר מקופסת קרטון מכוסה ניילון ומרופדת בשמיכות ישנות.החתולים יודו לכם ואתם תוכלו לנהוג בבטחה בלי לפחד שישנו חתול ישן במנוע.

מחלות חורף

אלרגיה לפרעושים: הדעה הרווחת בציבור היא כי בחורף אין סיבה לשים על חיות המחמד תכשירים נגד פרעושים וקרציות, משום שטפילים אלו אינם פעילים בטמפרטורות קרות. אמנם נכון כי פרעושים וקרציות אינם פעילים בקור, אולם החורף הישראלי מתאפיין לרוב במספר קצר של ימים קרים וביניהם ימים חמימים, בהם הטמפרטורות עולות לרמה שבה חוזרים הטפילים לפעילות מלאה. נפוץ מאוד לראות בחורף כלבים מתגרדים עד לרמה של פציעה עצמית, אדמומיות וקרחות המאפיינים אלרגיה לפרעושים. לכן, מומלץ להמשיך לתת טיפול מניעתי חודשי נגד פרעושים וקרציות לאורך כל החורף.

שעלת מכלאות: מחלת כלבים הנגרמת על ידי וירוסים, חיידקים או שילוב של שניהם, אשר הפגיעה שלהם במערכת הנשימה מתבטאת בעיקר בשיעול טורדני. מחלה קלה יחסית, אך מאוד מדבקת בין כלבים. משך המחלה ארוך יחסית, הכלב ממשיך להשתעל כשבועיים עד מספר חודשים. בנוסף המחלה יכולה להתדרדר לדלקת ריאות ולכן חשוב להיבדק אצל ווטרינר בכל מקרה של חשד למחלה. 

דלקת ריאות: פגיעה חמורה במערכת הנשימה, הנגרמת על ידי וירוסים וחיידקים שונים. יכולה לתקוף כלבים וחתולים כאחד. מתבטאת בחולשה, חוסר אכילה, חום וקשיי נשימה.

מחלה קשה ומומלץ למנוע אותה על ידי שמירה על בעלי החיים בחורף והקפדה על חיסונים שנתיים, אשר מגנים על בעל החיים מפני חלק מהוירוסים והחיידקים אשר גורמים לה.

ניקוי שיניים

כמו אנשים, גם כלבים וחתולים נזקקים לעיתים לטיפולי שיניים, החל מניקוי שיניים עקב הצטברות אבן שן ועד לעקירות שיני חלב שלא נשרו או שיניים שנפגעו כתוצאה מטראומה או מדלקות חמורות.

בכל פעם שבעל החיים מגיע לווטרינר לחיסונים שגרתיים, בודק הווטרינר גם את מצב הפה של בעל החיים. הווטרינר מעריך את כמות אבן השן שהצטברה על השיניים, האם ישנם סימנים לדלקות חניכיים או האם יש שיני חלב שלא נשרו וצריכות להיעקר. 

בנוסף, ישנם סימנים המחשידים לבעיות פה ושיניים אותם רואים הבעלים. סימנים אלו כוללים ריח רע מהפה, קשיי אכילה (אשר יכולים להתבטא בנפילה של מזון מהפה, חוסר רצון לאכול או יבבות בעת האכילה), ריור יתר, דימום מהחניכיים, נפיחות, שפשוף הפנים באזור הפה והלחיים ואף תוקפנות פתאומית. חשוב להיות ערניים ולפנות לווטרינר בכל מקרה בו בעל החיים מציג סימנים אלו.

במקרים בהם קיימת בעיה בבריאות הפה ימליץ הווטרינר על ניקוי שיניים ו/או עקירות שיניים, כתלות בסוג ובחומרת הבעיה.

הפרוצדורה

פרוצדורת ניקוי השיניים בבעלי חיים דומה מאוד לזו הנעשית באנשים, אולם מכיוון שבעלי החיים אינם משתפים פעולה כמו אנשים הפרוצדורה נעשית בהרדמה מלאה.

בהתחלה מבצע הווטרינר בדיקה נוספת ומקיפה של חלל הפה תחת הרדמה. אם דרושות עקירות הן יבוצעו לפני ניקוי השיניים.

ניקוי השיניים עצמו מתחיל בהסרה גסה של מרבית אבן השן. לאחר מכן מבצע הווטרינר ניקוי עדין יותר של האבן שנשארה באמצעות כלי יעודי בצורת וו, החודר לחריצים הקטנים שבין השיניים, ומסיר אבן שן שהצטברה גם שם.

בסוף הניקוי מתבצע פוליש של השן בעזרת משחה, שחודרת לחריצים קטנים בשן ואוטמת אותם מפני כניסת מזון או חיידקים, דבר שמעכב היווצרות אבן שן חדשה. לבסוף נשטף הפה עם חומר חיטוי.

טיפול לאחר ניקוי שיניים

במידה וישנה דלקת חניכיים חמורה, או שהיה צורך בעקירות שיניים פגועות, יינתן טיפול אנטיביוטי, והווטרינר אף ימליץ על מתן מזון רך למספר ימים אם הדבר נחוץ.

הדרך הטובה ביותר למניעת בעיות שיניים וחניכיים היא הקפדה על צחצוח שיניים לבעל החיים באופן תדיר, בין 3-5 פעמים בשבוע, על מנת להאט היווצרות אבן שן חדשה.

גזעי כלבים קטנים נוטים לצבור אבן שן מהר יותר, ולכן יזדקקו לניקוי שיניים בטווחי זמן של חצי שנה –שנה. גזעי כלבים גדולים וחתולים נוטים פחות להצטברות של אבן שן, ולכן יזדקקו לניקוי שיניים אחת למספר שנים, בהתאם להמלצת הווטרינר.

בריאות הפה והלסת

כלבים וחתולים נולדים ללא שיניים. שיני החלב מתחילות לבקוע סביב גיל 3-4 שבועות. עד גיל חצי שנה מוחלפות שיני החלב בשיניים קבועות. לכלבים בוגרים 42 שיניים, ולחתולים בוגרים 30 שיניים.

ניקיון השיניים ובריאות הפה הם נושאים מהחשובים שבבריאות כלבים וחתולים.

כלבים

שיניהם של הכלבים, למרות שנראות אימתניות, הן הרבה יותר חלשות משל בני האדם. לסתות הכלבים חזקות פי 5 משלנו, אולם העובי הממוצע של אמייל שן הכלב הוא רק כשליש מזה של בני האדם. משמע ששיני האדם חזקות הרבה יותר משיני הכלבים, ולכן מחזיקות בפה הרבה יותר שנים.

רוקם של הכלבים בסיסי מאוד ותכולת הסידן בו גבוהה, לכן הם נוטים לפתח אבן שן רבה, במיוחד בגזעים הקטנים. אבן השן מורכבת מחלבוני הרוק וחיידקים המצטברים על השיניים, ויכולים להוביל להיווצרות דלקות חניכיים, פגיעה בחיבור בין השן ללסת והתרופפות ונפילת שיניים. בנוסף, החיידקים הנמצאים על רובד השן יכולים לחדור אל מחזור הדם, להתפשט לאיברים שונים, בעיקר ללב ולכליות, ולגרום למחלות סיסטמיות קשות.

חתולים

מחלת הפה הנפוצה ביותר בחתולים היא דלקת של חלל הפה והחניכיים ((stomatitis - gingivitis, אשר הסיבה לה עדיין אינה ידועה, אך היא נובעת מתקיפה מוגזמת של מערכת החיסון של החתול את רקמות חלל הפה. הטיפול במחלה כולל זריקות סטרואידים תקופתיות במקרים הקלים ועקירות שיניים במקרים היותר מסובכים, אשר לא מגיבים לטיפול הרפואי. טיפול זה אמנם נשמע קיצוני, אולם החתולים אינם זקוקים לשיניהם כדי לאכול ואיכות חייהם רק תשתפר ללא הכאב המלווה את התהליך הדלקתי.

שמירה על בריאות הפה

סימנים המחשידים לבעיות פה ושיניים אצל בעלי חיים כוללים ריח רע מהפה, קשיי אכילה (אשר יכולים להתבטא בנפילה של מזון מהפה, חוסר רצון לאכול או יבבות בעת האכילה), ריור יתר, דימום מהחניכיים, שפשוף הפנים באזור הפה והלחיים ואף תוקפנות פתאומית. חשוב להיות עירניים ולפנות לווטרינר בכל מקרה שבו בעל החיים מציג סימנים אלו.

  

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם בעיות שיניים היא מניעתן.

צחצוח שיניים מגיל חצי שנה, כ-2-3 פעמים בשבוע עם מברשת שיניים ומשחת שיניים המתאימות לבעלי חיים תורם לשמירה על היגיינת הפה ובריאות השיניים. בנוסף קיימים מזונות מיוחדים, חומרי שטיפה ומוצרי לעיסה מגוונים, אשר עוזרים גם הם במניעת היווצרות אבן שן. לאחר היווצרות אבן השן הדרך היחידה להסרתה היא ניקוי שיניים, אשר נעשה בהרדמה מלאה.

בדיקה שגרתית של חלל הפה אצל הווטרינר וניקוי שיניים אחת למספר שנים (תלוי בסוג הכלב ומצב השיניים) שומרים על בריאות השיניים, החניכיים, הפה והלסת ומאריכים חיים.

בעיות אוזניים

כמו בני האדם, גם בעלי החיים שלנו סובלים מכאבים וגירוי באוזניים, הנובעים מאלרגיות, חיידקים, טפילי אוזניים ואף גידולים. חשוב לאבחן ולטפל בבעיות אוזניים על מנת להפחית את סבלו של בעל החיים ועל מנת לצמצם תופעות לוואי וסיבוכים שעלולים להתלוות לבעיות אלו.

סימנים קליניים

בעיות אוזניים בבעלי חיים מתבטאות בהפרשות ("לכלוך") מהאוזניים, אדמומיות או גלדים באפרכסות, גירוד יתר וניעור ראש עקב כאב. גירוד יתר יכול להוביל לפציעות עצמיות ולפגיעה במבנה האוזן. מכיוון שהאוזניים אחראיות בין היתר גם על שיווי המשקל, לפעמים ייראה בעל החיים מטה את ראשו לצד ואף כושל בזמן הליכה.
בעיות אוזניים שאינן מטופלות יכולות להוביל לירידה או אובדן שמיעה.

אבחון

כפי שכבר צוין, בעיות אוזניים יכולות להיות תוצאה של מספר סיבות, ולכן חשוב לאבחן על מנת לתת את הטיפול המתאים לבעיה.

הווטרינר יתחיל מהסתכלות חיצונית באוזן ובאפרכסת, ויחפש עדויות לפגיעות חיצוניות (למשל: חתכים, פצעים, קרציות) שיכולות להציק לכלב ולגרום לו לאי נוחות.

לאחר מכן יסתכל הווטרינר בתוך האוזן בעזרת מכשיר הנקרא אוטוסקופ. בעזרת מכשיר זה ניתן להעריך האם יש פגיעות בתעלת האוזן, מה כמות ההפרשות ומה צבען, ובנוסף ניתן לגלות גופים זרים (כמו קוצים או מלענים) שחדרו לאוזן, גידולים או פוליפים, הנפוצים בעיקר אצל חתולים.

לעיתים בעל החיים כאוב ומתנגד מאוד לבדיקה. במקרה כזה הבדיקה תתבצע לאחר טשטוש.

במידה והווטרינר חושד בהמצאות שמרים או טפילי אוזניים הוא יעשה משטח, בו דוגמים עם מקל אוזניים מעט מההפרשות ומתבוננים במיקרוסקופ.

בנוסף לבדיקת האוזניים יבצע הווטרינר בדיקה כללית של בעל החיים, כדי לשלול מחלות כלליות שיכולות להתבטא גם כבעיות אוזניים, כגון אלרגיות, טפילי עור כדוגמת סקביאס ודמודקס ומחלות עצביות.

טיפול

טיפול יינתן בהתאם לסיבה שנמצאה.

פגיעות שטחיות באפרכסת יטופלו באנטיביוטיקה במשחה או לפה, כתלות בחומרת הפגיעה. במידה ויש חתך גדול יתכן ותידרש תפירה של האזור.

דלקות אוזניים על רקע חיידקים, שמרים וטפילים מטופלות באמצעות חומרים לשטיפת אוזניים, שמטרתם סילוק ההפרשות, ולאחר מכן טיפות אוזניים המכילות אנטיביוטיקה או חומר אנטיפרזיטי, לטיפול בגורם.

דלקות אוזניים על רקע אלרגי יטופלו בשילוב עם טיפול כללי לאלרגיות – אנטיביוטיקה וסטרואידים לטווח הקצר, ולטווח הארוך החלפת מזון, טיפול סדיר נגד פרעושים, וניסיון להימנע מגורם האלרגיה (אם ידוע).

פוליפים וגידולים יצריכו טיפול כירורגי.

  

בדיקות נוספות

לעיתים אנו נתקלים בדלקות אוזניים חוזרות ונשנות. בעל החיים ירגיש טוב יותר עם הטיפול, אולם זמן קצר אחריו יחזרו הסימנים הקליניים.

הסיבות לכך יכולות להיות:

1.      חיידקים אשר פיתחו עמידות לאנטיביוטיקה הרגילה הנמצאת בטיפות האוזניים. במקרה כזה ניתן לשלוח למעבדה דגימה של ההפרשות לבדיקת "תרבית ורגישות". בבדיקה זו בודקים איך החיידקים מהדגימה מגיבים לסוגי אנטיביוטיקה שונים, ובסופו של דבר ממליצים על סוג האנטיביוטיקה הטוב ביותר לטיפול.

2.      דלקת על רקע אלרגי, כאשר לא ידוע גורם האלרגיה או כאשר הבעלים לא הקפידו על טיפול כללי בנוסף לטיפול האוזניים. ב-20% מהמקרים של אלרגיה למזון בבעלי חיים, האלרגיה תתבטא כדלקת אוזניים בלבד, ולכן בכל מקרה של דלקות אוזניים חוזרות ההמלצה היא להחליף את מזונו של בעל החיים למזון היפואלרגני.

3.      גזעי כלבים עם מבנה אוזן בעייתי. למשל, לגזע השארפיי יש מבנה תעלת אוזן צר. דבר זה מונע אוורור טוב של האוזן וניקוז טוב של הפרשות ומעודד התפתחות חיידקים. בכלבים אלו לעיתים לא ניתן לטפל רק בדרך רפואית, וההמלצה היא לבצע ניתוח להסרת תעלות האוזן.  

מניעה

את רוב בעיות האוזניים ניתן למנוע על ידי הקפדה על היגיינה בסיסית. מומלץ לעשות ניקוי של הפרשות באופן סדיר, אחת לשבועיים – חודש, באמצעות חומרים לשטיפת אוזניים. ניקוי עם מקלות אוזניים לא מומלץ, משום שעלול לגרום לפציעה של האוזן ולנזק חמור.

יש להקפיד על טיפול נכון בבעלי חיים אלרגיים, ולהשתדל שיחשפו כמה שפחות לגורמים אליהם הם רגישים. בנוסף מומלץ לא לקחת בעל חיים רגיש למקומות "מלוכלכים", כגון חוף הים ופארקים.

בכל מקרה של חשד לבעיית אוזניים יש להביא את בעל החיים לבדיקה ווטרינרית, כדי למנוע סיבוכים בלתי רצויים.