דלקת לבלב חריפה בכלב ובחתול

הלבלב הינו בלוטה חשובה הממוקמת בחלקה הקדמי של הבטן, מאחורי הקיבה וסמוך לחלקו העליון של המעי הדק.

לבלוטת הלבלב שני תפקידים חשובים:

האחד- הפרשת הורמון האינסולין המווסת את רמות הסוכר בגוף.

התפקיד השני - הפרשת אנזימים שונים לתוך חלל מערכת העיכול, המאפשרים את עיכול המזון.

אנזימי העיכול מצויים בתוך תאי הלבלב בצורה לא פעילה. בזמן הארוחה האנזימים משוחררים דרך צינורות למעי הדק, שם הם הופכים פעילים ותורמים לפירוק המזון המעוכל לחלקיקים קטנים.

דלקת לבלב חריפה (אקוטית) ומהירה מתרחשת כאשר האנזימים המעכלים הופכים פעילים בתוך הלבלב עצמו ולא בתוך המעי. דבר זה גורם להרס תאי הלבלב ולדלקת חריפה, המסוגלת להתפשט מהלבלב לרקמות ואיברים סמוכים.

גורמים

שני גורמי הסיכון העיקריים להתפתחות דלקת לבלב בכלב הם משקל עודף והאכלה במזון עתיר שומן.

חתולים רגישים הרבה יותר למזון שומני, ולפעמים מספיקה ארוחה דשנה שמנה אחת של מזון שהחתול אינו מורגל בו בשביל לעורר את הלבלב ולגרום לדלקת חריפה, העשויה לסכן חיים ממש.

גורמי סיכון נוספים בכלב ובחתול הם מכה או פגיעה באזור הבטן, תרופות מסוימות, מחלות מטבוליות ומצבים המפחיתים את זרימת הדם ללבלב.

ברוב המקרים, הסיבה לדלקת נשארת בלתי ידועה או "אידאופטית", בגלל העדר כל גורם סיכון ידוע.

סימנים קליניים

בכלב תתבטא הדלקת בהקאות פתאומיות (בדרך כלל צהובות בשל תכולת מיצי מרה), כאב בטני, אובדן תיאבון, מצב רוח ירוד עד דיכאון (תלוי בחומרת המצב), צואה רכה ושלשולית, חום ולעיתים סימני התייבשות.

בחתול לרוב נראה סימנים דומים, אך מעט יותר קלים - מצב רוח ירוד, אובדן תאבון, חוסר פעילות. לעיתים יהיו גם הקאות ושלשולים.

במקרים חמורים, דלקת לבלב אקוטית עלולה להוביל לקריסת מערכות עקב צניחה בלחץ הדם ופגיעה באיברים נוספים בגוף: לב, כבד, כליות וכלי דם.

קשה לצפות את מהלך המחלה ואת גודל הסיבוכים שיתפתחו העלולים אף להוביל למוות, ולכן בכל חשד יש להגיע לבדיקה אצל הווטרינר.

אבחון

לא קל לאבחן דלקת לבלב חריפה לפי הסימנים הקליניים, משום שהסימנים אינם ספציפיים, ויכולים להופיע במגוון מחלות של מערכת העיכול.

משום כך, יש לבצע מבחנים אבחוניים נוספים:

בדיקת דם כללית - לעיתים תראה עליה באנזימי לבלב או עליה ברמות השומן והכולסטרול בדם.                        

צילום רנטגן - ניתן לחשוד בדלקת לבלב כאשר המעיים מלאים באוויר ואזור הלבלב לא נראה חד בצילום.

אולטרסאונד - מאפשר לראות שינויים ברקמת הלבלב.

בדיקת רמות אנזימי לבלב בדם - בדיקה ספציפית. ישנה בדיקה לכלב ולחתול.

טיפול:

דלקת לבלב היא מצב חמור שחשוב לטפל בו באופן מידי. זיהוי מהיר וטיפול הולם יתרמו  להחלמה.

משך הטיפול נע בין 5-7 ימים במקרים קלים, ועד 4-5 שבועות במקרים הקשים.

הטיפול העיקרי הוא מתן נוזלים בכמות גדולה, על מנת לשפר את זרימת הדם ללבלב. בהתאם לחומרת המחלה ניתן לשלב טיפול נוסף עם תרופות אנטיביוטיות, נוגדי הקאות וסותרי חומציות קיבה.

המשך הטיפול בבית יכלול בין היתר שינוי תזונתי למזון דל שומן. כדאי לא להעמיס על הלבלב ולתת מנות קצובות וקטנות של מזון כ3-4 פעמים ביום.

בעלי חיים במצב קשה יאושפזו ויקבלו נוזלים ותרופות דרך הוריד. לעיתים יהיה צורך במניעת מים ומזון דרך הפה לזמן ארוך (5 ימים עד שבוע) על מנת לאפשר ללבלב להשתקם.

במקרים חריפים מאוד נדרשת התערבות כירורגית כגון הסרת הרקמה הדלקתית בניתוח ו/או החדרת צינור הזנה דרך האף או דרך צינור הבליעה (הוושט).

חולים שהבריאו מדלקת לבלב חריפה עלולים לפתח סכרת, דלקת לבלב כרונית ואף תתכן חזרה של המחלה בזמן מאוחר יותר.

מניעה

ניתן למנוע חלק מהסיבות לדלקת לבלב על ידי הקפדה על האכלה נכונה של בעל החיים.

יש להימנע משינוי קיצוני של מזון. מומלץ לעשות שינויים בתזונה בהדרגה, ובכל פעם שקונים שק חדש של אוכל (אפילו אם לא נעשתה החלפה של סוג המזון) לערבב עם המזון הקודם.

יש להימנע ממתן מזון ביתי ובייחוד מזון שמן, כגון טונה בשמן, נקניק שמן, פטה.

בנוסף חשוב לשמור על משקל אידיאלי של בעל החיים ולהימנע מהשמנת יתר.

שעלת מכלאות

שעלת מכלאות הנו מושג הכולל בתוכו קבוצת מחלות מדבקות של כלבים, הנגרמות על ידי וירוסים, חיידקים או שילוב של שניהם ואשר הפגיעה שלהם במערכת הנשימה מתבטאת בעיקר בשיעול.

דרכי הדבקה

הדבקה מתרחשת עקב מגע עם כלבים נגועים או הפרשות שלהם הנישאות באוויר, ולכן הסיכון להדבקה עולה במקומות בהם יש ריכוז גדול של כלבים (למשל במכלאות, תערוכות ופארקים של כלבים).

הדבקה יכולה להתרחש בכל גיל, אך התסמינים עלולים להיות חמורים יותר בגורים עד גיל חצי שנה ובכלבים הסובלים ממחלות של דרכי הנשימה (למשל, ברונכיטיס כרוני).

שעלת מכלאות אינה מחלה מדבקת לבני אדם.

סימנים קליניים

לרוב התסמין היחיד שיופיע יהיה שיעול, בעוד הכלב עצמו יראה בריא ויתנהג כרגיל.

ברוב הפעמים יופיע שיעול קשה ויבש, לעיתים מלווה בניסיונות הקאה. השיעול יכול להתגבר לאחר פעילות גופנית, התרגשות או לחץ על קנה הנשימה (למשל, כאשר מושכים את הכלב בקולר).

במקרים מסוימים יכולים להופיע גם שיעול רטוב והפרשות מהאף והעיניים.

אבחון

שיעול אינו תסמין ספציפי לשעלת מכלאות ויכול לנבוע מגורמים שונים, ביניהם גוף זר שנשאף, בעיות לב, בעיות בקנה הנשימה או דלקת ריאות. לכן חשוב להביא את הכלב לבדיקה וטרינרית מקיפה.

אבחון המחלה על ידי הווטרינר מתבסס על היסטוריה של מפגש עם כלבים אחרים והצגת הסימנים הקליניים שפורטו למעלה.

לרוב הווטרינר יוכל לעורר שיעול על ידי הפעלת לחץ על קנה הנשימה.

בהקשבה לבית החזה באמצעות סטטוסקופ קולות הריאה יהיו תקינים וחום הגוף יהיה לרוב בתחום הנורמלי.

בדיקות נוספות

במקרים בהם הכלב מציג קשיי נשימה או במקרים בהם אין תגובה לטיפול, מומלץ לבצע צילום רנטגן על מנת להעריך את מידת הפגיעה במערכת הנשימה ולשלול או לאשר סיבות אחרות לשיעול.

טיפול

הטיפול בשעלת המכלאות כולל שילוב של תרופות אנטיביוטיות ותרופות נוגדות שיעול ומסייע להפחתת תסמיני המחלה. 
במידה והשיעול קל מאוד ותדירותו נמוכה, ניתן לא לטפל ולחכות שהתסמינים יחלפו מאליהם.
המחלה תחלוף לגמרי תוך עשרה ימים עד שבועיים (עם טיפול או בלעדיו), אולם קיימים מצבים בהם הכלבים ימשיכו להשתעל בתדירות נמוכה גם חודש לאחר הטיפול.

במהלך ימי המחלה מומלץ לא להפגיש את הכלב עם כלבים אחרים, על מנת למנוע את הפצת המחלה לכלבים נוספים. בנוסף, מומלץ ללכת לטיולים עם רתמה במקום קולר, על מנת להפחית את הגירוי על קנה הנשימה.

במידה והכלב אינו משתפר עם הטיפול מומלץ לבצע בדיקות נוספות.

מניעה

חיסון המשושה השנתי מגן מפני הדבקה בוירוסים היכולים לגרום לשעלת מכלאות.

כנגד בורדטלה ברונכיספטיקה, החיידק הנפוץ הגורם למחלה, קיים חיסון הניתן בטפטוף לתוך האף. חיסון זה אינו חיסון חובה, אך מומלץ במקרים בהם הבעלים יודע כי הכלב עתיד להיפגש עם כלבים אחרים (למשל, לפני כניסה לפנסיון או נסיעה לתערוכת כלבים).
את החיסון יש לבצע כ-14-10 ימים לפני המפגש, משום שלמערכת החיסון נדרש זמן על מנת לבנות הגנה חיסונית יעילה. החיסון מקנה הגנה למשך כשנה, אולם במקומות בהם קיים ריכוז כלבים גדול מומלץ לתת חיסון דחף כל חצי שנה.

תולעת הפארק - ספירוצרקה לופי

במדשאות ובפארקים בישראל, במהלך העשור האחרון, הופיעה “דיירת” חדשה. "דיירת" זו ידועה בשמה העממי -“תולעת הפארק”, ושמה המדעי - “ספירוצרקה לופי”.

זוהי תולעת קטנה, המבלה חלק מחייה בתוך חיפושית זבל ("שחאורית") וחלק מחייה במערכת העיכול של חיות המחמד שלנו - כלבים, חתולים ועוד. 

דרכי הדבקה

במהלך הטיול היומי בגינה, כלבים עלולים לשחק עם חיפושית ולבלוע אותה, לאכול בעל חיים הנושא בתוכו את התולעת או לנשנש צואה נגועה בביצי התולעת. הלרוות (הצורה הצעירה של התולעת), עושות את דרכן דרך כלי הדם בגוף הכלב, כשיעדן הסופי (אם לא תטענה בדרך) הוא צינור הבליעה, הוושט. בוושט התולעת מתרבה ובונה לעצמה “קן” מרקמת הצינור, דרכו היא מטילה ביצים חדשות. 

אז מה הבעיה בעצם?

הוושט הוא צינור מוגבל בנפחו. ככל שה”קן” גדל, כך הוא תופס את חלל הצינור ואינו מאפשר למזון לעבור בדרכו מהפה לקיבה. אם זה לא מספיק, אותו “קן” עלול גם להפוך לגידול סרטני, שיכול אף להתפשט לאיברים נוספים בגוף.

סימנים קליניים

הקאות או פליטות תכופות של מזון מעוכל חלקית, ירידה במשקל וירידה בחיוניות - כל אחד מסימנים אלו מצריך ביקור במרפאה בהקדם. בנוסף יכולים להופיע קשיי נשימה, ריור מוגבר וצליעה.

במקרים נדירים, התולעת משנה את מסלול הנדידה שלה בגוף וחודרת לעמוד השדרה. במקרים אלו יציגו הכלבים בעיות עצביות כמו כאבי צוואר וגב, חוסר שיווי משקל ושיתוק של הגפיים.

בנוסף, כאשר התולעת עוברת בתוך דופן כלי דם בדרכה לוושט (בעיקר בדופן אבי העורקים), היא עלולה לגרום לדימום משמעותי ולהתמוטטות ומוות פתאומי של הכלב. 

אבחון

האבחון הראשוני מתבסס על היסטורית הטיפולים של הכלב (האם מטופל באופן קבוע נגד תולעת הפארק) וקיום סימנים קליניים מתאימים.

בבדיקת דם ניתן לראות עליה בתאים מסוג אאוזינופילים, המעידים על הדבקה בטפילים.

לאחר שעלה החשד כי מדובר בהדבקה בתולעת הפארק, ניתן לעשות בדיקת צואה לזיהוי ביצי התולעת. זיהוי של ביצים מעיד בהכרח על הדבקה, אולם תשובה שלילית לא שוללת מחלה, משום שהטלת הביצים אינה רציפה וכמו כן, בשלבים מתקדמים של הגידול הסרטני התולעת מפסיקה לייצר ביצים.

השלב הבא באבחון הוא ביצוע צילומי רנטגן של בית החזה, שבו ממוקם צינור הוושט. בצילום הרנטגן ניתן לראות התרחבות של צינור הוושט, גידולים הנמצאים באזור וסימנים נוספים המחשידים למחלה.

צילום רנטגן של כלבה - וושט מורחבת וחשד לגידול

אבחון וודאי מתבצע על ידי בדיקת אנדוסקופיה בהרדמה מלאה. בבדיקה זו מכניסים צינור עם מצלמה זעירה לוושט על מנת לחפש את אזור ה"קן” או הגידול ולהעריך את גודלם.

טיפול

הטיפול הרפואי כולל זריקה שבועית של חומר ממשפחת האיברמקטינים, ההורג את התולעים הבוגרות ומונע את המשך התרבותן.

כאשר קיים כבר גידול סרטני לרוב לא תהיה תגובה לטיפול הרפואי והטיפול המועדף הוא ניתוח להוצאת הגידול. ניתוח זה מסובך מאוד, שכן אזור הוושט אינו קל לניתוח, ובנוסף אינו מחלים בקלות. 

להפחתת הפליטות וההקאות ממולץ להאכיל את הכלב מגבוה (כלומר, שצלחת המזון תהיה גבוהה מראשו של הכלב ולא על הרצפה). אם יש צורך ניתן לתת תרופות נוגדות בחילה.

מניעה

ביקורים תכופים, אחת ל-2-3 חודשים, אצל הווטרינר, יאפשרו לנו לבדוק את כלבבכם, ולתת לו זריקת טיפול מונע של איברמקטין. חשוב לציין כי ישנם כלבים הרגישים לזריקה הנ"ל (בעיקר כלבים מגזעי הרועים השונים), ולהם פותחו תכשירים אחרים המספקים הגנה נגד תולעת הפארק, כגון אמפולות או כדורים הניתנים אחת לחודש.

במידה וכלבבכם נוטה לאכול שטויות ברחוב, מומלץ לצאת איתו לטיולים עם מחסום.

חשוב לדעת- במצב מתקדם של המחלה כבר אין לה מרפא וניתן רק לטפל בסימפטומים על מנת להקל על חיית המחמד. מעקב וטיפול שגרתי נגד תולעת הפארק הם אלו שישמרו על אהובכם בצורה הטובה ביותר. 

דלקות שתן

דלקות שתן הן בעיה נפוצה של מערכת השתן בחיות מחמד, בעיקר בכלבים וחתולים.

הן נחלקות לדלקות פשוטות, אשר חולפות עם טיפול רפואי מתאים, ודלקות מסובכות, אשר חוזרות ונשנות גם לאחר טיפול רפואי ודורשות אבחון מקיף וטיפול לזמן ארוך.  

דרכי הדבקה

רוב דלקות השתן נגרמות עקב חדירה של חיידקים מהסביבה החיצונית לתוך מערכת השתן והתרבות בה. אלו בעיקר חיידקים של מערכת העיכול, המגיעים מהצואה.

קיימים גם מקרים בהם חיידקים מאזור אחר של דלקת בגוף חודרים לדם ומגיעים דרכו אל מערכת השתן, אך הם נדירים יותר.

לעיתים הדלקת היא משנית לבעיה אחרת הקיימת אצל בעל החיים, כדוגמת פגמים מולדים במבנה מערכת השתן, אבנים, גידולים במערכת השתן, חוסר שליטה על סוגרים, המאפיינת כלבים מבוגרים, ואף מחלות כלליות.

בכלבים קיום אבנים בשתן הוא לרוב תוצאה של דלקת השתן, משום שהחיידקים הגורמים לה מייצרים חומרים המעודדים היווצרות אבנים. בחתולים, לעומת זאת, אבנים בשתן הם לרוב הסיבה להיווצרות דלקת משנית.

סימנים קליניים

חיידקים יכולים לעורר דלקת לכל אורך מערכת השתן.

כאשר הדלקת נמצאת באזור שלפוחית השתן וצינור השופכה (הצינור המוביל את השתן מהשלפוחית החוצה) בעל החיים לא יראה סימני מחלה קשה, וברוב המקרים לא תהיה פגיעה במרץ, בערנות ובתאבון של בעל החיים.

סימני הדלקת יהיו השתנה ושתייה מרובה, חוסר שליטה על מתן שתן והופעת דם או מוגלה בשתן.

במידה והדלקת מתפשטת ומגיעה לכליה המצב נהיה חמור יותר.

בעל החיים יראה חולה ובנוסף לסימנים הקליניים הקודמים ניתן יהיה לראות ירידה בתאבון, חולשה ואפאתיות, כאב במגע באזור וחום. 

אבחון

האבחון הראשוני מתבסס על בדיקה כללית של בעל החיים על ידי הוטרינר ובדיקת שתן.

בבדיקה הגופנית בוחן הוטרינר את מצבו הכללי של בעל החיים, קיום חום, כאב במגע, גודל שלפוחית השתן ויכולת בעל החיים להשתין.

בבדיקת השתן מחפש הוטרינר נוכחות של חלבון ודם בשתן ושינויים בחומציות ובריכוזיות השתן המאפיינים דלקות שתן. בבחינת משטח שתן תחת מיקרוסקופ ניתן להבחין בתאי דלקת, חיידקים, קריסטלים המחשידים לקיום אבנים ותאים המחשידים לנוכחות גידול.

בדיקות נוספות

אם בעל החיים מתקשה בהשתנה או אם נמצאו בבדיקת השתן קריסטלים רבים, מומלץ לעשות צילום רנטגן, שהוא אמצעי האבחון הטוב ביותר לגילוי אבנים.

כאשר מדובר בדלקת שתן החוזרת לאחר טיפול או שאינה מגיבה לטיפול, מומלץ לשלוח דגימה של השתן למעבדה לבדיקת תרבית ורגישות. בדיקה זו מבודדת את החיידקים הנמצאים בשתן ומוצאת מהי האנטיביוטיקה אליה החיידקים הכי רגישים.

כפי שכבר ציינו, דלקות שתן חוזרות יכולות להיות משניות למחלות כלליות, כדוגמת יתר תפקוד של בלוטת האדרנל (מחלת "קושינג") או כשל כליות כרוני. לכן במקרים של דלקות חוזרות מומלץ לקחת בדיקת דם להערכה כללית של בעל החיים.

אבחון נוסף שמומלץ לעשות במקרים של דלקת חוזרת, חשד לדלקת כליה או בחשד לגידול היא בדיקת אולטראסאונד. בבדיקה זו ניתן להעריך את חומרת הדלקת ובנוסף לגלות בעיות נלוות כגון פגמים במבנה מערכת השתן, קיום אבנים או גידולים.

טיפול

רוב הדלקות הפשוטות מטופלות באמצעות אנטיביוטיקה.

מכיוון שיתכן זיהום משולב של מספר חיידקים, יתכן ויהיה צורך במתן של יותר מאנטיביוטיקה אחת, שתינתנה בהתאם לתוצאות בדיקת תרבית ורגישות.

שיפור בסימנים הקליניים יתרחש מספר ימים לאחר תחילת הטיפול, אולם יש להקפיד על מתן התרופות עד תום הזמן אותו קבע הווטרינר כדי למנוע חזרה של הדלקת.

אם נראים קריסטלים בשתן או אבנים קטנות בצילום ישלב הטיפול מעבר לאנטיביוטיקה גם מזון רפואי למניעת יצירת אבנים או המסת אבנים קיימות.

אבנים גדולות דורשות הוצאה בניתוח. לאחר הניתוח יועבר בעל החיים למזון רפואי למניעת היווצרות אבנים חדשות לתקופת זמן ארוכה, ובמקרים מסוימים אף לכל חייו של בעל החיים.

לסיכום,

דלקת שתן היא בעיה נפוצה וקלה לאבחון. בכל מקרה של חשד לדלקת שתן מומלץ לפנות לוטרינר לאבחון וטיפול מתאים.  

קדחת קרציות

קדחת קרציות הינה מחלה נפוצה בכל העולם ובישראל בפרט. המחלה נגרמת על ידי הטפיל ארליכיה קניס, אשר מועבר לכלבים בזמן מציצת דם על ידי קרצייה הנקראת קרצית הכלב החומה. הארליכיה הינו טפיל דם הפוגע בתאי הדם השונים וגורם להרס שלהם במחזור הדם ובמח העצם.

לרוב מופיעה המחלה בעונה החמה (מאי עד אוגוסט), בה נפיצות הקרציות גבוהה, ובעיקר בכלבי מושב, כלבי חצר או כלבים ששהו באזור בו נמצאה כמות גדולה של קרציות. אולם, מספיקה קרצית אחת הנגועה בטפיל כדי לגרום למחלה, ולכן תתכן בכל כלב ובכל עת.

סימנים קליניים

לרוב מופיעים הסימנים הקליניים כשבוע עד שבועיים לאחר מציאת קרציה על הכלב.

המחלה מתבטאת בחום גבוה, חולשה, דיכאון וחוסר תאבון. הארליכיה פוגעת תחילה בטסיות הדם, ולאחר מכן בתאי דם נוספים, ולכן לעיתים יופיעו דימומים ספונטנים, שטפי דם על העור וריריות חיוורות. הגדלה של בלוטות לימפה ושל הטחול והכבד נפוצות גם הן, והווטרינר יוכל להרגיש זאת במישוש.

לאחר תקופה מסוימת עוברת המחלה לשלב תת קליני. בשלב זה הכלב נראה בריא, אולם הטפיל ממשיך להתקיים בגופו וממשיך לגרום להרס הדרגתי של תאי הדם. שלב זה יכול להמשך חודשים עד שנים.

בשלב הסופי והכרוני של המחלה מופיעים סימנים בלתי ספציפיים של פגיעת מערכות שהם משניים לאנמיה (ירידה במספר תאי הדם האדומים), לפגיעה במערכת החיסון (עקב ירידה במספר תאי הדם הלבנים) ולפגיעה ביכולת הקרישה (עקב ירידה במספר הטסיות). בנוסף לסימנים הקודמים יכולים להראות גם דימומים, בצקות, צליעות ועיוורון. מוות יכול להיגרם כתוצאה מדימום ואנמיה חריפה או כתוצאה מזיהומים מזדמנים התוקפים את הגוף כתוצאה מירידה ביכולת החיסונית.

אבחון

במידה וקיים חשד לקדחת קרציות עקב הסימנים הקליניים או היסטוריה של חשיפת הכלב לקרציות, ישנו קיט אבחון ספציפי המזהה נוגדנים לארליכיה בדם הכלב. תוצאה חיובית מעידה על חשיפה של הכלב לטפיל.

בדיקות דם כלליות מאפשרות הערכה של חומרת המחלה. בשלב ההתחלתי יופיעו ירידה בספירת הטסיות ועלייה בספירת התאים הלבנים וברמת הנוגדנים בדם. ככל שהמחלה מתפתחת תתרחש ירידה כללית במספר הטסיות, תאי הדם האדומים ותאי הדם הלבנים. לעיתים יראו בדיקות הדם בנוסף עדויות לפגיעה באיברים פנימיים, בעיקר פגיעה כלייתית.

לאחר הטיפול מומלץ לבצע בדיקות דם עוקבות כדי לוודא חזרה של ספירת הדם לרמות תקינות.

טיפול

כאשר המחלה נמצאת בשלבים ההתחלתיים הטיפול הינו פשוט יחסית, וכולל אנטיביוטיקה (לרוב דוקסילין) לטווח זמן של 2-3 שבועות. תגובה לטיפול ושיפור קליני יתרחשו לרוב תוך 2-3 ימים.

קרצית הכלב החומה יכולה להעביר לכלב, ביחד עם הארליכיה, טפיל נוסף המכונה בבזיה. טפיל זה קשה לאבחון, אולם מומלץ לטפל בו בנוסף לטיפול בארליכיה. הטיפול בבבזיה כולל שתי זריקות אמיזול בהפרש של שבועיים.

בשלבים המתקדמים של המחלה יש צורך בטיפול אגרסיבי הכולל שילוב אנטיביוטיקה עם סטרואידים או תרופות אחרות המעודדות התחדשות של תאי דם במח העצם. במקרים של אנמיה חמורה נדרש מתן של עירוי דם. בשלב זה לא תמיד תהיה תגובה לטיפול, וסיכויי ההחלמה של הכלב הם נמוכים.

מניעה

קדחת קרציות הינה מחלה קשה שעלולה להסתיים במוות, ולכן ישנה חשיבות רבה למניעתה. מניעת המחלה מתמקדת בטיפול מונע נגד קרציות לכלב (באמצעות אמפולה או קולר) וטיפול סביבתי (ניקוי משטחים, ריסוס והדברה). בנוסף, אם הדבר אפשרי, מומלץ להימנע מלקחת את הכלב לאזורים בהם עלול להיות ריכוז גדול של קרציות. חשוב להדגיש כי כלב שחלה במחלה אינו מחוסן נגדה ויכול לחלות שוב, ויש להקפיד על טיפול מונע נגד קרציות גם בכלבים שחלו בעבר.

חיסונים וחשיבותם

הרפואה הווטרינרית הינה בבסיסה רפואה מניעתית. השאיפה היא לתת חיסונים וטיפולים מונעים על בסיס תקופתי לבעל החיים הבריא, על מנת למנוע הדבקה במחלות אשר יובילו לפגיעה (לעיתים בלתי הפיכה) בבעל החיים, טיפול ואשפוז ממושכים ועלויות טיפול גבוהות.

חיסוני הבסיס (כלבת, משושה ומרובע) ניתנים על בסיס שנתי, וכמו כן קיימים חיסונים נוספים אשר ניתנים בעת הצורך, על פי המלצת הווטרינר.

כלבת

וירוס הכלבת הוא וירוס קטלני המסוגל להדביק את כל היונקים בעלי דם חם, ובכללם האדם.

הווירוס מועבר בנשיכה. מרגע התחלת הסימנים הקליניים לא קיימת אפשרות טיפול ובעל החיים ימות. מכיוון שמחלת הכלבת נפוצה בישראל, חיסון הכלבת הינו חיסון חובה על פי החוק לכל כלב מגיל חצי שנה, בצמוד לחידוש הרישיון השנתי להחזקת כלב. החיסון מומלץ גם לחתולים המבלים זמן מחוץ לבית, אך עבורם זהו חיסון רשות.

חיסוני כלבים

משושה

תרכיב המהווה חיסון נגד שש מחלות קשות, הנפוצות בעיקר בגורי כלבים, אך יכולות להופיע גם בכלבים בוגרים:

פרבו: המחלה הנפוצה ביותר בקרב המחלות אשר נגדן מחסנים. וירוס הפרבו פוגע בעיקר במערכת העיכול והדבקה בו מתבטאת בשלשול דמי, הקאות, חום, חוסר רצון לאכול וחולשה. המוות נגרם כתוצאה מאובדן נוזלים ומלחים בשלשול ובהקאות. כמחצית מהכלבים יחלימו בעזרת טיפול תומך וכמחצית ימותו.

דלקת כבד נגפית: מועברת על ידי וירוס הפוגע בעיקר בכבד. מתבטא בצהבת, שלשול, חום, חוסר תאבון וחולשה. לעיתים גורם לבצקת קרנית ומופע של "עין כחולה".

כלבלבת (דיסטמפר): וירוס הפוגע במערכת העיכול, מערכת הנשימה ומערכת העצבים. המחלה מתבטאת בשלשול, קשיי נשימה, חולשה, רעד שרירים ובעיות עצביות. כלבלבת הינה מחלה חשוכת מרפא.

עכברת (לפטוספירה): חיידק המועבר דרך השתן. חשיבותו הגדולה בחיסון היא העובדה שהוא זאונוטי, כלומר יכול להדביק גם בני אדם. החיידק פוגע בעיקר בכבד ובכליה. בתרכיב מחסנים כנגד שני סוגים שונים של החיידק.

פארא-אינפולאנזה: וירוס שפעת של כלבים, גורם בעיקר לבעיות נשימה.

שעלת מכלאות

מחלה נפוצה המתבטאת בעיקר בשיעול טורדני.

התרכיב מהווה חיסון נגד החיידק בורדטלה ברונכיספטיקה, שהוא החיידק הנפוץ הגורם למחלה. החיסון ניתן בטפטוף לתוך האף. חיסון זה אינו חיסון חובה, אך הוא מומלץ במקרים בהם הבעלים יודע כי הכלב עתיד להיפגש עם כלבים אחרים (למשל, לפני כניסה לפנסיון או נסיעה לתערוכה). את החיסון יש לבצע כ-14-10 ימים לפני המפגש, משום שלמערכת החיסון נדרש זמן על מנת לבנות הגנה חיסונית יעילה.

חיסוני חתולים

מרובע

תרכיב המהווה חיסון כנגד ארבע מחלות חתולים נפוצות:

חתלתלת (פנלויקופניה): וירוס הדומה לוירוס הפרבו בכלבים. גם כאן המחלה מתבטאת בשלשול, הקאות, חולשה ואף מוות.

קליצי: וירוס הגורם למחלת נשימה ומאופיין גם בהתפתחות כיבים בחלל הפה ועל הלשון, הגורמים לקושי באכילה ובשתייה.

רינוטרכיאיטיס (וירוס הרפס): וירוס הגורם בעיקר לדלקות במערכת הנשימה, המתבטאות בעיטושים, חום והפרשות, ולדלקות עיניים.

כלמידופילה פליס: חיידק הגורם בעיקר לדלקות עיניים בגורים צעירים, לעיתים בשילוב עם זיהומי מערכת הנשימה.