ניקוי שיניים

כמו אנשים, גם כלבים וחתולים נזקקים לעיתים לטיפולי שיניים, החל מניקוי שיניים עקב הצטברות אבן שן ועד לעקירות שיני חלב שלא נשרו או שיניים שנפגעו כתוצאה מטראומה או מדלקות חמורות.

בכל פעם שבעל החיים מגיע לווטרינר לחיסונים שגרתיים, בודק הווטרינר גם את מצב הפה של בעל החיים. הווטרינר מעריך את כמות אבן השן שהצטברה על השיניים, האם ישנם סימנים לדלקות חניכיים או האם יש שיני חלב שלא נשרו וצריכות להיעקר. 

בנוסף, ישנם סימנים המחשידים לבעיות פה ושיניים אותם רואים הבעלים. סימנים אלו כוללים ריח רע מהפה, קשיי אכילה (אשר יכולים להתבטא בנפילה של מזון מהפה, חוסר רצון לאכול או יבבות בעת האכילה), ריור יתר, דימום מהחניכיים, נפיחות, שפשוף הפנים באזור הפה והלחיים ואף תוקפנות פתאומית. חשוב להיות ערניים ולפנות לווטרינר בכל מקרה בו בעל החיים מציג סימנים אלו.

במקרים בהם קיימת בעיה בבריאות הפה ימליץ הווטרינר על ניקוי שיניים ו/או עקירות שיניים, כתלות בסוג ובחומרת הבעיה.

הפרוצדורה

פרוצדורת ניקוי השיניים בבעלי חיים דומה מאוד לזו הנעשית באנשים, אולם מכיוון שבעלי החיים אינם משתפים פעולה כמו אנשים הפרוצדורה נעשית בהרדמה מלאה.

בהתחלה מבצע הווטרינר בדיקה נוספת ומקיפה של חלל הפה תחת הרדמה. אם דרושות עקירות הן יבוצעו לפני ניקוי השיניים.

ניקוי השיניים עצמו מתחיל בהסרה גסה של מרבית אבן השן. לאחר מכן מבצע הווטרינר ניקוי עדין יותר של האבן שנשארה באמצעות כלי יעודי בצורת וו, החודר לחריצים הקטנים שבין השיניים, ומסיר אבן שן שהצטברה גם שם.

בסוף הניקוי מתבצע פוליש של השן בעזרת משחה, שחודרת לחריצים קטנים בשן ואוטמת אותם מפני כניסת מזון או חיידקים, דבר שמעכב היווצרות אבן שן חדשה. לבסוף נשטף הפה עם חומר חיטוי.

טיפול לאחר ניקוי שיניים

במידה וישנה דלקת חניכיים חמורה, או שהיה צורך בעקירות שיניים פגועות, יינתן טיפול אנטיביוטי, והווטרינר אף ימליץ על מתן מזון רך למספר ימים אם הדבר נחוץ.

הדרך הטובה ביותר למניעת בעיות שיניים וחניכיים היא הקפדה על צחצוח שיניים לבעל החיים באופן תדיר, בין 3-5 פעמים בשבוע, על מנת להאט היווצרות אבן שן חדשה.

גזעי כלבים קטנים נוטים לצבור אבן שן מהר יותר, ולכן יזדקקו לניקוי שיניים בטווחי זמן של חצי שנה –שנה. גזעי כלבים גדולים וחתולים נוטים פחות להצטברות של אבן שן, ולכן יזדקקו לניקוי שיניים אחת למספר שנים, בהתאם להמלצת הווטרינר.

חיות הבר בישראל

ישראל היא מדינה בעלת עושר עצום של חיות בר. מגוון בעלי החיים שניתן למצוא בטבע הארץ-ישראלי כולל יונקים, ציפורים, זוחלים ודו חיים. חלק מבעלי החיים הם שוכנים קבועים בארצנו, וחלקם נודדים כל שנה לישראל ובחזרה לארצות אחרות.

לצערנו, שטחי המחיה של חיות הבר בישראל (וגם בשאר העולם) הולכים ומצטמצמים. הבנייה העירונית של כבישים ובתים פולשת לאזורי המחיה של חיות הבר, מצמצמת את תחומם ובכך פוגעת ביכולת של חיות אלו להמשיך לצוד מזון, להתרבות ואף לחיות. בנוסף קיים צייד לא חוקי של בעלי חיים למטרות אכילה, מכירה או סתם לשם הנאה של הציידים. פרמטרים אלו מביאים לכך שיותר ויותר חיות בר נעלמות מנוף ארצנו ומקומות אחרים בעולם.  

משרד החקלאות בעבר והמשרד להגנת הסביבה בהווה הם המשרדים הממשלתיים האחראים על חיות הבר בישראל וההגנה עליהם.

חוק "הגנת חיות הבר" קובע תקנות שנועדו לשמור על חיות ארצנו ולמנוע פגיעה בהם. החוק קובע כי אסור לאנשים לצוד, למכור או לגדל חיות בר ללא רישיון מיוחד. 

רשות שמורות הטבע והגנים היא הגוף שמטרתו לטפח ולהגן על הטבע, לחנך אנשים לשמירה על הטבע ועל חיות הבר, ולדאוג שתקנות משרד החקלאות ימולאו על ידי הציבור. פקחי הרשות נלחמים בצייד ובמסחר הבלתי חוקיים של חיות בר במטרה להפסיקם. בנוסף עוזרים הפקחים בכיבוי שריפות יער, הצלת חיות בר לכודות או פצועות, עזרה למטיילים וסיוע לחקלאים.

בישראל קיים בית חולים מיוחד לחיות בר, הנמצא בתוך גן החיות "הספארי" ברמת גן. אדם אשר נתקל בחיית בר פגועה יכול ליצור קשר עם בית החולים דרך האתר: http://www.wildlife-hospital.org.il/ או בטלפון 6911* הפועל 24 שעות ביממה. המטרה העיקרית של בית החולים היא לטפל בבעלי החיים בצורה הטובה ביותר ולשקם אותם בתקווה להחזירם אל הטבע.

אנשים הנתקלים בגור או גוזל של חיית בר שאינם נראים פצועים מתבקשים להשאירם במקומם. לרוב האם נמצאת בקרבת מקום, גם אם אנחנו לא רואים אותה. גורים וגוזלים קטנים מתקשים

לשרוד ללא אמם וקשה מאוד לגדל אותם בשבי.

                                        

 

בנוסף חשוב לזכור כי צבים וקיפודים, שאנשים נוהגים לאסוף לביתם, הם חיות בר מוגנות האסורות לגידול בבית. אם מצאתם צב או קיפוד בדרך, השאירו אותם בטבע, שם יוכלו להמשיך לחיות ולהתרבות להנאת כולנו. 

סנאפלס (snuffles)

סנאפלס (המכונה לעיתים גם "צננת") היא מחלה של מערכת הנשימה העליונה בארנבונים. המחלה נגרמת על ידי חיידק בשם פסטורלה מולטוצידה.

 דרכי הדבקה

החיידק פסטורלה מולטוצידה שוכן דרך קבע בחלל האף של ארנבונים, ולרוב אינו גורם למחלה.

כאשר ארנבון חשוף לגורם סטרס כלשהו (לדוגמה: רעש חזק, סביבה לא נקייה, הריון, מחלה, חברה של ארנבונים דומיננטיים בכלוב או אפילו שינויי סביבה כאשר הוא נלקח מחנות החיות לבית), פעילות מערכת החיסון של הארנבון יורדת. במצב זה יכול החיידק להתרבות ביתר ולגרום למחלה.

סנאפלס היא מחלה מדבקת מאוד בין ארנבונים, וכאשר ארנבון אחד חולה הוא עלול להדביק את שאר הארנבונים באזור. ההדבקה נעשית באמצעות מגע עם הפרשות הארנבון החולה. גורי ארנבונים שאימם חולה יכולים להדבק דרך החלב.

סימנים קליניים

הסימנים הנפוצים ביותר הם עיטושים והפרשות שקופות עד מוגלתיות (צהבהבות) מהאף, אשר נדבקות לפרווה באזור הנחיריים. מכיוון שארנבונים נוטים לנקות את פניהם בעזרת רגליהם הקדמיות, ניתן לראות את ההפרשות גם על כפות הרגליים.

יתכנו גם קשיי נשימה, הפרשות מהעיניים ודלקות עיניים נלוות.
אם הארנבון לא מטופל במהרה, ההפרשות הנדבקות לפרווה יכולות לגרום להיווצרות דלקות עור, קרחות וקשקשת. בנוסף עלול החיידק להתפשט למערכת הנשימה התחתונה ולגרום לדלקת ריאות.

 אבחון

אבחון המחלה על ידי הווטרינר מתבסס על הסימנים הקליניים שפורטו למעלה. בהקשבה עם סטטוסקופ ניתן לעיתים לשמוע חרחורים הנובעים מהפרשות הנמצאות במערכת הנשימה העליונה.

 

טיפול

הטיפול במחלה הוא טיפול אנטיביוטי. חשוב לדעת כי ארנבונים רגישים לסוגי אנטיביוטיקה מסוימים הניתנים דרך הפה, ויש לוודא כי הווטרינר המטפל מודע לסוג הטיפול המתאים לארנבונים.

מומלץ לטפל במהרה, מיד עם הופעת הסמנים הקליניים, משום שחוסר טיפול יכול להוביל להתפתחות מחלה כרונית, שתצריך טיפול ממושך, ועלולה אף ללוות את הארנבון לאורך כל ימי חייו.
 

מניעה

יש לנסות ולהפחית גורמי סטרס, לשמור על תנאי גידול טובים ולהקפיד על הזנה, אוורור והיגיינה נאותים.

בעת הבאת ארנבון חדש לקבוצת ארנבונים, עליו להיות בבידוד ולהיבדק על ידי וטרינר לפני הכנסתו לקבוצה. במידה ונמצא ארנבון חולה בקבוצה, יש לבודד אותו מארנבונים אחרים, על מנת לנסות ולמנוע את הדבקתם.

 

קדחת קרציות

קדחת קרציות הינה מחלה נפוצה בכל העולם ובישראל בפרט. המחלה נגרמת על ידי הטפיל ארליכיה קניס, אשר מועבר לכלבים בזמן מציצת דם על ידי קרצייה הנקראת קרצית הכלב החומה. הארליכיה הינו טפיל דם הפוגע בתאי הדם השונים וגורם להרס שלהם במחזור הדם ובמח העצם.

לרוב מופיעה המחלה בעונה החמה (מאי עד אוגוסט), בה נפיצות הקרציות גבוהה, ובעיקר בכלבי מושב, כלבי חצר או כלבים ששהו באזור בו נמצאה כמות גדולה של קרציות. אולם, מספיקה קרצית אחת הנגועה בטפיל כדי לגרום למחלה, ולכן תתכן בכל כלב ובכל עת.

סימנים קליניים

לרוב מופיעים הסימנים הקליניים כשבוע עד שבועיים לאחר מציאת קרציה על הכלב.

המחלה מתבטאת בחום גבוה, חולשה, דיכאון וחוסר תאבון. הארליכיה פוגעת תחילה בטסיות הדם, ולאחר מכן בתאי דם נוספים, ולכן לעיתים יופיעו דימומים ספונטנים, שטפי דם על העור וריריות חיוורות. הגדלה של בלוטות לימפה ושל הטחול והכבד נפוצות גם הן, והווטרינר יוכל להרגיש זאת במישוש.

לאחר תקופה מסוימת עוברת המחלה לשלב תת קליני. בשלב זה הכלב נראה בריא, אולם הטפיל ממשיך להתקיים בגופו וממשיך לגרום להרס הדרגתי של תאי הדם. שלב זה יכול להמשך חודשים עד שנים.

בשלב הסופי והכרוני של המחלה מופיעים סימנים בלתי ספציפיים של פגיעת מערכות שהם משניים לאנמיה (ירידה במספר תאי הדם האדומים), לפגיעה במערכת החיסון (עקב ירידה במספר תאי הדם הלבנים) ולפגיעה ביכולת הקרישה (עקב ירידה במספר הטסיות). בנוסף לסימנים הקודמים יכולים להראות גם דימומים, בצקות, צליעות ועיוורון. מוות יכול להיגרם כתוצאה מדימום ואנמיה חריפה או כתוצאה מזיהומים מזדמנים התוקפים את הגוף כתוצאה מירידה ביכולת החיסונית.

אבחון

במידה וקיים חשד לקדחת קרציות עקב הסימנים הקליניים או היסטוריה של חשיפת הכלב לקרציות, ישנו קיט אבחון ספציפי המזהה נוגדנים לארליכיה בדם הכלב. תוצאה חיובית מעידה על חשיפה של הכלב לטפיל.

בדיקות דם כלליות מאפשרות הערכה של חומרת המחלה. בשלב ההתחלתי יופיעו ירידה בספירת הטסיות ועלייה בספירת התאים הלבנים וברמת הנוגדנים בדם. ככל שהמחלה מתפתחת תתרחש ירידה כללית במספר הטסיות, תאי הדם האדומים ותאי הדם הלבנים. לעיתים יראו בדיקות הדם בנוסף עדויות לפגיעה באיברים פנימיים, בעיקר פגיעה כלייתית.

לאחר הטיפול מומלץ לבצע בדיקות דם עוקבות כדי לוודא חזרה של ספירת הדם לרמות תקינות.

טיפול

כאשר המחלה נמצאת בשלבים ההתחלתיים הטיפול הינו פשוט יחסית, וכולל אנטיביוטיקה (לרוב דוקסילין) לטווח זמן של 2-3 שבועות. תגובה לטיפול ושיפור קליני יתרחשו לרוב תוך 2-3 ימים.

קרצית הכלב החומה יכולה להעביר לכלב, ביחד עם הארליכיה, טפיל נוסף המכונה בבזיה. טפיל זה קשה לאבחון, אולם מומלץ לטפל בו בנוסף לטיפול בארליכיה. הטיפול בבבזיה כולל שתי זריקות אמיזול בהפרש של שבועיים.

בשלבים המתקדמים של המחלה יש צורך בטיפול אגרסיבי הכולל שילוב אנטיביוטיקה עם סטרואידים או תרופות אחרות המעודדות התחדשות של תאי דם במח העצם. במקרים של אנמיה חמורה נדרש מתן של עירוי דם. בשלב זה לא תמיד תהיה תגובה לטיפול, וסיכויי ההחלמה של הכלב הם נמוכים.

מניעה

קדחת קרציות הינה מחלה קשה שעלולה להסתיים במוות, ולכן ישנה חשיבות רבה למניעתה. מניעת המחלה מתמקדת בטיפול מונע נגד קרציות לכלב (באמצעות אמפולה או קולר) וטיפול סביבתי (ניקוי משטחים, ריסוס והדברה). בנוסף, אם הדבר אפשרי, מומלץ להימנע מלקחת את הכלב לאזורים בהם עלול להיות ריכוז גדול של קרציות. חשוב להדגיש כי כלב שחלה במחלה אינו מחוסן נגדה ויכול לחלות שוב, ויש להקפיד על טיפול מונע נגד קרציות גם בכלבים שחלו בעבר.

מכת חום

עונת הקיץ מאופיינת בימים חמים, מלאי שמש, וחופש גדול המאפשר לילדים להקדיש זמן רב יותר לחיית המחמד. אולם, הקיץ מביא איתו גם סכנות רבות. מכת חום הינה מהסכנות הנפוצות והקטלניות ביותר בימי השרב הישראלי.

מהי מכת חום?

חום הגוף הנורמלי של כלבים גבוה מזה של בני אדם ונע בין 38 – 39.4 מעלות. עליה בחום הגוף יכולה להיות תוצאה של מחלה (דלקת, זיהום, גידול) או כתוצאה של חוסר יכולת של הגוף לווסת את הטמפרטורה, כפי שמתרחש במכות חום.

כלבים כמעט ואינם מזיעים, ומקררים את עצמם בעיקר על ידי הלחתה (נשימה מהירה עם פה פתוח וריור). כאשר טמפרטורת הסביבה והלחות גבוהות, היכולת לאבד חום פוחתת, וטמפרטורת הגוף תעלה. עליה בטמפרטורת הגוף מעל ל-41 מעלות מביאה לפגיעה בשומנים, חלבונים ואנזימים החשובים לתפקוד מערכות הגוף השונות, ובסופו של דבר מביאה לפגיעה כללית באיברי הגוף ואף למוות.

סימנים קליניים

לרוב יופיעו הסימנים לאחר בילוי זמן ממושך בשמש או לאחר פעילות מאומצת.

"תשישות חום" (המצב הקל יחסית של מכת חום) מתאפיינת בחום גבוה, חולשה, קצב נשימה מהיר, הקאות ו/או שלשולים והתייבשות.

מכת חום חמורה יותר כוללת, בנוסף לחום גבוה של מעל ל-41 מעלות, גם סימנים של שוק ופגיעה באיברים: התמוטטות, בעיות עצביות, קצב לב וקצב נשימה מהירים, דופק חלש ולא סדיר ואף דימומים.

טיפול

מכת חום היא מקרה חירום. במידה ואתם חושדים כי כלבכם סובל ממכת חום יש לקררו באמצעות מים ומגבות רטובות (לא באמצעות קרח!) ולהביאו לווטרינר בדחיפות.

הווטרינר יערוך בדיקה גופנית מקיפה להערכת מצבו של הכלב. בנוסף מומלץ לבצע בדיקת דם, שעל פיה ניתן להעריך האם נגרם נזק פנימי לתאים ואיברי הגוף השונים.

במידה והכלב סובל מתשישות חום בלבד, הטיפול יכלול קירור, מתן נוזלים וטיפול תומך.

במידה והכלב סובל ממכת חום יינתן טיפול בהתאם לפגיעות השונות ולתוצאות בדיקות הדם. לעיתים יהיה צורך באשפוז ארוך טווח, ואז יופנה הכלב לבית החולים הווטרינרי או למרכז חירום אחר להמשך טיפול. ישנם מקרים בהם הנזק לאיברים הוא בלתי הפיך, והתוצאה תהיה מוות או המתת חסד.

מניעה

50% מהכלבים הסובלים ממכת חום ימותו או יומתו במהלך היממה הראשונה להופעת הסימנים עקב פגיעות קשות ובלתי הפיכות במערכות הגוף. לכן ישנה חשיבות גדולה לנושא המניעה.

קיימים מספר כללים שחשוב לאמץ על מנת למנוע התפתחות של מכת חום אצל כלבכם:

1. אסור להשאיר כלבים ברכב חונה, אפילו כאשר החלון מעט פתוח. הטמפרטורה בתוך רכב סגור עולה בצורה קיצונית תוך מספר דקות.

2. בימים חמים יש להקפיד על טיולים בשעות הפחות חמות, שעות הבוקר המוקדמות ושעות הערב והלילה. כמו כן יש להקפיד על טיול קצר, ללא מאמץ, ונגישות למים.

3. יש לדאוג לאזורי צל ומים קרים בכל עת לכלבים החיים בחצר.

4. תשומת לב מיוחדת נדרשת לכלבים זקנים, שמנים, בעלי אף פחוס או חולים, ובעיקר כאלה בעלי היסטוריה של בעיות לב, בעיות נשימה או עוויתות. כלבים אלו מתקשים אף יותר מהאחרים לקרר את עצמם ולשמור על טמפרטורת גוף תקינה.

חשוב לזכור כי למרות שאנו נתקלים בעיקר בכלבים הסובלים ממכת חום, כל בעל חיים יכול להיפגע (גם בעלי חיים אקזוטיים כמו מכרסמים או ציפורים) והכללים למניעה חלים גם עליהם.

ידידו הטוב של הרופא

כל מי שמגדל חיית מחמד יודע כי היא מביאה לבית המון אושר, רגעי הנאה ומשחק ומלמדת לקיחת אחריות ודאגה לאחר. אך האם ידעתם כי בעלי החיים תורמים גם לשיפור בריאות המשפחה?

אלרגיות

בניגוד למחשבה הנפוצה אצל אנשים רבים, לפיה חשיפה לפרווה, שיער או נוצות מעלה את הסיכון להתפתחות אלרגיות אצל ילדים, הוכח שדווקא בקרב ילדים הגדלים עם בעלי חיים היו פחות מקרים של אלרגיות ואסטמה מילדים שגדלו בבית ללא בעל חיים.

בבית שבו נמצא כלב או חתול יש סיכוי ל-1 מתוך 5 ילדים להיות אלרגי, לעומת סיכוי גדול יותר של 1 מ-3 ילדים הגדלים בבית ללא חיית מחמד.

חרדות

אנשים שיש להם חיית מחמד סובלים הרבה פחות מדיכאון וחרדות. ליטוף או משחק עם בעל חיים משחרר לגוף חומרים כמו סרטונין ודופמין, האחראים לתחושות רוגע והנאה.

ילדים הגדלים בבית עם חיית מחמד בטוחים יותר בעצמם, ובעלי דימוי והערכה עצמית גבוהים בהשוואה לילדים שגדלים ללא בעל חיים. בנוסף דיווחו בעלי חיות מחמד על עליה בזמן הבילוי המשפחתי המשותף ושיפור מצב הרוח הכללי של המשפחה בהשוואה למשפחות ללא חיות מחמד.

השמנה

ידוע כי כלבים בעיקר תורמים לירידה במשקל ושמירה על משקל תקין, בכך שהם "מכריחים" את בעליהם להוציא אותם לטיולים יומיומיים. הטיול מאפשר התמדה בפעילות גופנית קבועה ובכך תורם לשמירה על אורח חיים בריא.

לחץ דם ומחלות לב

מחקרים מראים כי ליטוף בעל חיים מביא להורדת לחץ הדם וקצב הלב של האדם הנבחן. אנשים המגדלים בעלי חיים סובלים פחות ממחלות לב ויתר לחץ דם בהשוואה לאנשים ללא בעלי חיים. אנשים שעברו התקף לב ויש להם חיית מחמד מאריכים חיים יותר מאלו שעברו התקף לב ולא מגדלים חיית מחמד.

מחקר שנערך בקרב עובדים בעבודה מלחיצה הסובלים מיתר לחץ דם הראה ירידה בלחץ הדם בקרב עובדים שאימצו כלב או חתול לעומת חבריהם.

מחקר שנערך על ילדים גילה שלחץ הדם שלהם היה נמוך יותר כאשר היו בחברת כלבם מאשר בלעדיו.

קשישים

מחקרים הראו כי אנשים מבוגרים המגדלים בעלי חיים הם עצמאיים יותר, פעילים יותר ושמחים יותר. בעל החיים מקנה לקשיש חברה, אהבה ללא תנאי ושמירה על תחושת האחריות והנחיצות. הדאגה לבעל החיים לאוכל, ניקיון, טיולים וטיפול וטרינרי מסייעת לשמור ולשפר את רמת הפעילות הגופנית והמנטלית של הקשיש. 

קשישים אשר גידלו בביתם חיית מחמד סבלו פחות ממחלות קשות ונזקקו לפחות ביקורים אצל רופאים ובתי חולים ביחס לקשישים ללא חיית מחמד.

הוכח כי גם אם לקשיש אין יכולת תפקוד המאפשרת לגדל את בעל החיים בביתו, מפגש עם חיית המחמד של הילדים או הנכדים, חוגים של בעלי חיים בבתי אבות או אפילו צפייה בדגים באקווריום מעוררים הפרשת סרטונין ותחושות רוגע והנאה, וכמו כן מובילים לירידה בלחץ הדם.

הכשת נחש

מלבד העלייה בטפילים שונים, כגון פרעושים וקרציות, חודשי האביב והקיץ מאופיינים גם בעלייה בהסתברות לפגישה עם נחשים, המתעוררים משנת החורף שלהם ויוצאים למרחב הפתוח. בישראל קיימים מספר נחשים ארסיים, אשר הנפוץ ביניהם הוא הצפע הארץ ישראלי. הנחשים הארסיים מאופיינים בשתי שיניים ארוכות וחלולות, אשר דרכן מוחדר הארס המיוצר בבלוטה מיוחדת. רוב ההכשות מתרחשות בערב ובלילה, אז יוצאים הנחשים לצוד את טרפם. בישראל דווחו הכשות צפע בבני אדם, כלבים, חתולים וסוסים.

מרכיבי הארס

נחשים ארסיים מסתמכים על החדרת ארס לבעלי חיים לשם אכילתם, על מנת להשתלט עליהם ולצוד אותם ולמטרות הגנה מפני טורפים. ארס הנחש מסוכן משום שהוא מכיל מספר מולקולות המזיקות לגוף:

1. פרוטאזות – אנזימים האחראים על פירוק חלבוני הגוף.

2. רעלנים עצביים (נוירוטוקסינים) – פוגעים בפעילות מערכת העצבים התקינה של בעל החיים. לרוב גורמים לשיתוק.

3. רעלנים לבביים (קרדיוטוקסינים) – פוגעים בתפקוד הלב ויכולים לגרום לקצב לב בלתי סדיר ולדום לב.

4. המורגינים – חלבונים הפוגעים בתאי דם, ויכולים לגרום לאנמיה, דימומים, ירידה בלחץ הדם ושוק.

5. פוספודיאסטרזות – אנזימים הפוגעים במערכת הקרישה. יכולים לגרום לקרישתיות יתר או לדימומים.

כמות הארס בהכשה גדלה ככל שהטמפרטורה הסביבתית עולה, בתחילת העונה, כאשר מדובר בהכשות הראשונות של הנחש (עם כל הכשה כמות הארס בבלוטות קטנה, ונדרש זמן לחדשה) וככל שהנחש בוגר.

סימנים קליניים

סימנים קליניים יכולים להופיע תוך מספר דקות עד שעות מההכשה.

הסימנים הנפוצים הם נפיחות באזור ההכשה, שטפי דם או דימומים, כאב, חולשה, רעד שרירים, צליעות כאשר ההכשה באזור הגפיים, ריור וקשיי נשימה כאשר ההכשה באזור הפנים והצוואר.

סיבוכים נפוצים הם זיהום אזור ההכשה בחיידקי קלוסטרידיום ונמק. סיבוכים חמורים יותר כוללים התפתחות של כשל כליות, סימנים עצביים, שוק, פגיעה כלל מערכתית ומוות.

חומרת הפגיעה ואחוזי התמותה תלויים במספר גורמים:

1. מספר ההכשות וכמות הארס שהוחדרה

2. מין בעל החיים - אחוז החתולים המוכשים נמוך מאחוז הכלבים, אך אחוזי התמותה מהכשה גבוהים יותר בחתולים מאשר בכלבים. סוסים נחשבים לרגישים ביותר ועם אחוזי התמותה הגבוהים ביותר.

3. גודל בעל החיים המוכש - אחוזי התמותה גדלים ככל שבעל החיים קטן יותר.

4. אזור ההכשה - אחוזי התמותה גדלים כאשר מדובר בהכשה בגפיים לעומת הכשה באזור הראש והצוואר.

אבחון

ברוב המקרים לא יהיה קשה להבחין בסימני שיניים באזור הנשיכה, ובנפיחות ושטפי דם אופייניים.

בדיקות דם יראו לרוב ירידה במספר טסיות הדם, עליה במספר תאי הדם הלבנים ופגיעה בתפקודי הקרישה. בנוסף יתכנו ראיות לפגיעות בשרירים ובאיברים פנימיים.

טיפול

בכל מקרה של הכשת נחש או חשד לכך יש להגיע במהירות האפשרית לווטרינר, משום שהפגיעה הולכת ומחריפה עם הזמן. יש לדאוג להרגיע את בעל החיים ולהגביל את תנועותיו ככל האפשר, על מנת למנוע מהארס להתפשט במהירות (אם הדבר אפשרי מומלץ להביא את בעל החיים על הידיים). במידה והנשיכה באזור הצוואר מומלץ להסיר את הקולר.

הטיפול הראשוני במקרה הכשה הינו טיפול תומך בבעל החיים בהתאם להערכת מצבו הכללי - מתן נוזלים לשיפור לחץ הדם, מתן פלסמה או עירויי דם (אם צריך) לתמיכה במערכת הקרישה, החדרת צינור נשימה (טובוס) והנשמת בעלי חיים המתקשים בכך.

הארס מייצר תגובת אלרגיה בגוף, ולכן יטופל בעל החיים עם דיפנהידרמין, שהוא אנטיהיסטמין המוריד את התגובה הדלקתית האלרגית. סטרואידים ינתנו במקרים של בצקת חמורה, שוק או קשיי נשימה. בנוסף יינתנו תרופות לשיכוך כאבים ואנטיביוטיקה אשר מטרתה להגן על בעל החיים מזיהומים נלווים.

במחקרים שנעשו בכלבים, מתן של אנטי-ונום (נוגדנים כנגד הארס) לא הורידה את אחוזי התמותה, בניגוד למצב באנשים. לכן אנטי-ונום יינתן רק במקרים חמורים ביותר, אשר לא משתפרים עם פרוטוקול הטיפול המקובל.

יש לזכור כי הכשת נחש יכולה להיות קטלנית עקב הפגיעה הנרחבת של מרכיבי הארס במערכות הגוף השונות, וכי בעל החיים עלול למות גם אם יקבל טיפול נאות.