דלקת לבלב חריפה בכלב ובחתול

הלבלב הינו בלוטה חשובה הממוקמת בחלקה הקדמי של הבטן, מאחורי הקיבה וסמוך לחלקו העליון של המעי הדק.

לבלוטת הלבלב שני תפקידים חשובים:

האחד- הפרשת הורמון האינסולין המווסת את רמות הסוכר בגוף.

התפקיד השני - הפרשת אנזימים שונים לתוך חלל מערכת העיכול, המאפשרים את עיכול המזון.

אנזימי העיכול מצויים בתוך תאי הלבלב בצורה לא פעילה. בזמן הארוחה האנזימים משוחררים דרך צינורות למעי הדק, שם הם הופכים פעילים ותורמים לפירוק המזון המעוכל לחלקיקים קטנים.

דלקת לבלב חריפה (אקוטית) ומהירה מתרחשת כאשר האנזימים המעכלים הופכים פעילים בתוך הלבלב עצמו ולא בתוך המעי. דבר זה גורם להרס תאי הלבלב ולדלקת חריפה, המסוגלת להתפשט מהלבלב לרקמות ואיברים סמוכים.

גורמים

שני גורמי הסיכון העיקריים להתפתחות דלקת לבלב בכלב הם משקל עודף והאכלה במזון עתיר שומן.

חתולים רגישים הרבה יותר למזון שומני, ולפעמים מספיקה ארוחה דשנה שמנה אחת של מזון שהחתול אינו מורגל בו בשביל לעורר את הלבלב ולגרום לדלקת חריפה, העשויה לסכן חיים ממש.

גורמי סיכון נוספים בכלב ובחתול הם מכה או פגיעה באזור הבטן, תרופות מסוימות, מחלות מטבוליות ומצבים המפחיתים את זרימת הדם ללבלב.

ברוב המקרים, הסיבה לדלקת נשארת בלתי ידועה או "אידאופטית", בגלל העדר כל גורם סיכון ידוע.

סימנים קליניים

בכלב תתבטא הדלקת בהקאות פתאומיות (בדרך כלל צהובות בשל תכולת מיצי מרה), כאב בטני, אובדן תיאבון, מצב רוח ירוד עד דיכאון (תלוי בחומרת המצב), צואה רכה ושלשולית, חום ולעיתים סימני התייבשות.

בחתול לרוב נראה סימנים דומים, אך מעט יותר קלים - מצב רוח ירוד, אובדן תאבון, חוסר פעילות. לעיתים יהיו גם הקאות ושלשולים.

במקרים חמורים, דלקת לבלב אקוטית עלולה להוביל לקריסת מערכות עקב צניחה בלחץ הדם ופגיעה באיברים נוספים בגוף: לב, כבד, כליות וכלי דם.

קשה לצפות את מהלך המחלה ואת גודל הסיבוכים שיתפתחו העלולים אף להוביל למוות, ולכן בכל חשד יש להגיע לבדיקה אצל הווטרינר.

אבחון

לא קל לאבחן דלקת לבלב חריפה לפי הסימנים הקליניים, משום שהסימנים אינם ספציפיים, ויכולים להופיע במגוון מחלות של מערכת העיכול.

משום כך, יש לבצע מבחנים אבחוניים נוספים:

בדיקת דם כללית - לעיתים תראה עליה באנזימי לבלב או עליה ברמות השומן והכולסטרול בדם.                        

צילום רנטגן - ניתן לחשוד בדלקת לבלב כאשר המעיים מלאים באוויר ואזור הלבלב לא נראה חד בצילום.

אולטרסאונד - מאפשר לראות שינויים ברקמת הלבלב.

בדיקת רמות אנזימי לבלב בדם - בדיקה ספציפית. ישנה בדיקה לכלב ולחתול.

טיפול:

דלקת לבלב היא מצב חמור שחשוב לטפל בו באופן מידי. זיהוי מהיר וטיפול הולם יתרמו  להחלמה.

משך הטיפול נע בין 5-7 ימים במקרים קלים, ועד 4-5 שבועות במקרים הקשים.

הטיפול העיקרי הוא מתן נוזלים בכמות גדולה, על מנת לשפר את זרימת הדם ללבלב. בהתאם לחומרת המחלה ניתן לשלב טיפול נוסף עם תרופות אנטיביוטיות, נוגדי הקאות וסותרי חומציות קיבה.

המשך הטיפול בבית יכלול בין היתר שינוי תזונתי למזון דל שומן. כדאי לא להעמיס על הלבלב ולתת מנות קצובות וקטנות של מזון כ3-4 פעמים ביום.

בעלי חיים במצב קשה יאושפזו ויקבלו נוזלים ותרופות דרך הוריד. לעיתים יהיה צורך במניעת מים ומזון דרך הפה לזמן ארוך (5 ימים עד שבוע) על מנת לאפשר ללבלב להשתקם.

במקרים חריפים מאוד נדרשת התערבות כירורגית כגון הסרת הרקמה הדלקתית בניתוח ו/או החדרת צינור הזנה דרך האף או דרך צינור הבליעה (הוושט).

חולים שהבריאו מדלקת לבלב חריפה עלולים לפתח סכרת, דלקת לבלב כרונית ואף תתכן חזרה של המחלה בזמן מאוחר יותר.

מניעה

ניתן למנוע חלק מהסיבות לדלקת לבלב על ידי הקפדה על האכלה נכונה של בעל החיים.

יש להימנע משינוי קיצוני של מזון. מומלץ לעשות שינויים בתזונה בהדרגה, ובכל פעם שקונים שק חדש של אוכל (אפילו אם לא נעשתה החלפה של סוג המזון) לערבב עם המזון הקודם.

יש להימנע ממתן מזון ביתי ובייחוד מזון שמן, כגון טונה בשמן, נקניק שמן, פטה.

בנוסף חשוב לשמור על משקל אידיאלי של בעל החיים ולהימנע מהשמנת יתר.

שעלת מכלאות

שעלת מכלאות הנו מושג הכולל בתוכו קבוצת מחלות מדבקות של כלבים, הנגרמות על ידי וירוסים, חיידקים או שילוב של שניהם ואשר הפגיעה שלהם במערכת הנשימה מתבטאת בעיקר בשיעול.

דרכי הדבקה

הדבקה מתרחשת עקב מגע עם כלבים נגועים או הפרשות שלהם הנישאות באוויר, ולכן הסיכון להדבקה עולה במקומות בהם יש ריכוז גדול של כלבים (למשל במכלאות, תערוכות ופארקים של כלבים).

הדבקה יכולה להתרחש בכל גיל, אך התסמינים עלולים להיות חמורים יותר בגורים עד גיל חצי שנה ובכלבים הסובלים ממחלות של דרכי הנשימה (למשל, ברונכיטיס כרוני).

שעלת מכלאות אינה מחלה מדבקת לבני אדם.

סימנים קליניים

לרוב התסמין היחיד שיופיע יהיה שיעול, בעוד הכלב עצמו יראה בריא ויתנהג כרגיל.

ברוב הפעמים יופיע שיעול קשה ויבש, לעיתים מלווה בניסיונות הקאה. השיעול יכול להתגבר לאחר פעילות גופנית, התרגשות או לחץ על קנה הנשימה (למשל, כאשר מושכים את הכלב בקולר).

במקרים מסוימים יכולים להופיע גם שיעול רטוב והפרשות מהאף והעיניים.

אבחון

שיעול אינו תסמין ספציפי לשעלת מכלאות ויכול לנבוע מגורמים שונים, ביניהם גוף זר שנשאף, בעיות לב, בעיות בקנה הנשימה או דלקת ריאות. לכן חשוב להביא את הכלב לבדיקה וטרינרית מקיפה.

אבחון המחלה על ידי הווטרינר מתבסס על היסטוריה של מפגש עם כלבים אחרים והצגת הסימנים הקליניים שפורטו למעלה.

לרוב הווטרינר יוכל לעורר שיעול על ידי הפעלת לחץ על קנה הנשימה.

בהקשבה לבית החזה באמצעות סטטוסקופ קולות הריאה יהיו תקינים וחום הגוף יהיה לרוב בתחום הנורמלי.

בדיקות נוספות

במקרים בהם הכלב מציג קשיי נשימה או במקרים בהם אין תגובה לטיפול, מומלץ לבצע צילום רנטגן על מנת להעריך את מידת הפגיעה במערכת הנשימה ולשלול או לאשר סיבות אחרות לשיעול.

טיפול

הטיפול בשעלת המכלאות כולל שילוב של תרופות אנטיביוטיות ותרופות נוגדות שיעול ומסייע להפחתת תסמיני המחלה. 
במידה והשיעול קל מאוד ותדירותו נמוכה, ניתן לא לטפל ולחכות שהתסמינים יחלפו מאליהם.
המחלה תחלוף לגמרי תוך עשרה ימים עד שבועיים (עם טיפול או בלעדיו), אולם קיימים מצבים בהם הכלבים ימשיכו להשתעל בתדירות נמוכה גם חודש לאחר הטיפול.

במהלך ימי המחלה מומלץ לא להפגיש את הכלב עם כלבים אחרים, על מנת למנוע את הפצת המחלה לכלבים נוספים. בנוסף, מומלץ ללכת לטיולים עם רתמה במקום קולר, על מנת להפחית את הגירוי על קנה הנשימה.

במידה והכלב אינו משתפר עם הטיפול מומלץ לבצע בדיקות נוספות.

מניעה

חיסון המשושה השנתי מגן מפני הדבקה בוירוסים היכולים לגרום לשעלת מכלאות.

כנגד בורדטלה ברונכיספטיקה, החיידק הנפוץ הגורם למחלה, קיים חיסון הניתן בטפטוף לתוך האף. חיסון זה אינו חיסון חובה, אך מומלץ במקרים בהם הבעלים יודע כי הכלב עתיד להיפגש עם כלבים אחרים (למשל, לפני כניסה לפנסיון או נסיעה לתערוכת כלבים).
את החיסון יש לבצע כ-14-10 ימים לפני המפגש, משום שלמערכת החיסון נדרש זמן על מנת לבנות הגנה חיסונית יעילה. החיסון מקנה הגנה למשך כשנה, אולם במקומות בהם קיים ריכוז כלבים גדול מומלץ לתת חיסון דחף כל חצי שנה.

תולעת הפארק - ספירוצרקה לופי

במדשאות ובפארקים בישראל, במהלך העשור האחרון, הופיעה “דיירת” חדשה. "דיירת" זו ידועה בשמה העממי -“תולעת הפארק”, ושמה המדעי - “ספירוצרקה לופי”.

זוהי תולעת קטנה, המבלה חלק מחייה בתוך חיפושית זבל ("שחאורית") וחלק מחייה במערכת העיכול של חיות המחמד שלנו - כלבים, חתולים ועוד. 

דרכי הדבקה

במהלך הטיול היומי בגינה, כלבים עלולים לשחק עם חיפושית ולבלוע אותה, לאכול בעל חיים הנושא בתוכו את התולעת או לנשנש צואה נגועה בביצי התולעת. הלרוות (הצורה הצעירה של התולעת), עושות את דרכן דרך כלי הדם בגוף הכלב, כשיעדן הסופי (אם לא תטענה בדרך) הוא צינור הבליעה, הוושט. בוושט התולעת מתרבה ובונה לעצמה “קן” מרקמת הצינור, דרכו היא מטילה ביצים חדשות. 

אז מה הבעיה בעצם?

הוושט הוא צינור מוגבל בנפחו. ככל שה”קן” גדל, כך הוא תופס את חלל הצינור ואינו מאפשר למזון לעבור בדרכו מהפה לקיבה. אם זה לא מספיק, אותו “קן” עלול גם להפוך לגידול סרטני, שיכול אף להתפשט לאיברים נוספים בגוף.

סימנים קליניים

הקאות או פליטות תכופות של מזון מעוכל חלקית, ירידה במשקל וירידה בחיוניות - כל אחד מסימנים אלו מצריך ביקור במרפאה בהקדם. בנוסף יכולים להופיע קשיי נשימה, ריור מוגבר וצליעה.

במקרים נדירים, התולעת משנה את מסלול הנדידה שלה בגוף וחודרת לעמוד השדרה. במקרים אלו יציגו הכלבים בעיות עצביות כמו כאבי צוואר וגב, חוסר שיווי משקל ושיתוק של הגפיים.

בנוסף, כאשר התולעת עוברת בתוך דופן כלי דם בדרכה לוושט (בעיקר בדופן אבי העורקים), היא עלולה לגרום לדימום משמעותי ולהתמוטטות ומוות פתאומי של הכלב. 

אבחון

האבחון הראשוני מתבסס על היסטורית הטיפולים של הכלב (האם מטופל באופן קבוע נגד תולעת הפארק) וקיום סימנים קליניים מתאימים.

בבדיקת דם ניתן לראות עליה בתאים מסוג אאוזינופילים, המעידים על הדבקה בטפילים.

לאחר שעלה החשד כי מדובר בהדבקה בתולעת הפארק, ניתן לעשות בדיקת צואה לזיהוי ביצי התולעת. זיהוי של ביצים מעיד בהכרח על הדבקה, אולם תשובה שלילית לא שוללת מחלה, משום שהטלת הביצים אינה רציפה וכמו כן, בשלבים מתקדמים של הגידול הסרטני התולעת מפסיקה לייצר ביצים.

השלב הבא באבחון הוא ביצוע צילומי רנטגן של בית החזה, שבו ממוקם צינור הוושט. בצילום הרנטגן ניתן לראות התרחבות של צינור הוושט, גידולים הנמצאים באזור וסימנים נוספים המחשידים למחלה.

צילום רנטגן של כלבה - וושט מורחבת וחשד לגידול

אבחון וודאי מתבצע על ידי בדיקת אנדוסקופיה בהרדמה מלאה. בבדיקה זו מכניסים צינור עם מצלמה זעירה לוושט על מנת לחפש את אזור ה"קן” או הגידול ולהעריך את גודלם.

טיפול

הטיפול הרפואי כולל זריקה שבועית של חומר ממשפחת האיברמקטינים, ההורג את התולעים הבוגרות ומונע את המשך התרבותן.

כאשר קיים כבר גידול סרטני לרוב לא תהיה תגובה לטיפול הרפואי והטיפול המועדף הוא ניתוח להוצאת הגידול. ניתוח זה מסובך מאוד, שכן אזור הוושט אינו קל לניתוח, ובנוסף אינו מחלים בקלות. 

להפחתת הפליטות וההקאות ממולץ להאכיל את הכלב מגבוה (כלומר, שצלחת המזון תהיה גבוהה מראשו של הכלב ולא על הרצפה). אם יש צורך ניתן לתת תרופות נוגדות בחילה.

מניעה

ביקורים תכופים, אחת ל-2-3 חודשים, אצל הווטרינר, יאפשרו לנו לבדוק את כלבבכם, ולתת לו זריקת טיפול מונע של איברמקטין. חשוב לציין כי ישנם כלבים הרגישים לזריקה הנ"ל (בעיקר כלבים מגזעי הרועים השונים), ולהם פותחו תכשירים אחרים המספקים הגנה נגד תולעת הפארק, כגון אמפולות או כדורים הניתנים אחת לחודש.

במידה וכלבבכם נוטה לאכול שטויות ברחוב, מומלץ לצאת איתו לטיולים עם מחסום.

חשוב לדעת- במצב מתקדם של המחלה כבר אין לה מרפא וניתן רק לטפל בסימפטומים על מנת להקל על חיית המחמד. מעקב וטיפול שגרתי נגד תולעת הפארק הם אלו שישמרו על אהובכם בצורה הטובה ביותר. 

ביצה כלואה

הטלת ביצים

 כל העופות וחלק מהזוחלים מתרבים באמצעות הטלת ביצים.

ביצה נוצרת כאשר זקיק המתפתח בשחלה חורג ממנה אל צינור ההטלה. לאורך הצינור קיימים אזורים ספציפיים האחראיים על הוספת מרכיבים שונים לזקיק, ולקראת סופו של הצינור נוספת הקליפה המיוצרת מסידן, שמטרתה להגן על העובר בזמן התפתחותו מחוץ לגוף הנקבה.

במינים מסוימים נוצרות ביצים גם ללא נוכחות זכר. ביצים אלו עוברות את אותו תהליך היווצרות בצינור ההטלה, אך הביצה המוטלת תהיה בלתי מופרית (כלומר, ביצה שלא מכילה עובר, אך מכילה את כל מרכיבי הביצה האחרים).

ביצה כלואה

כליאת ביצה נגרמת כאשר מסיבה מסוימת הביצה נתקעת באחד האזורים לאורך צינור ההטלה והנקבה אינה מצליחה להטיל אותה בכוחות עצמה. זהו מצב נפוץ בציפורי נוי ובלטאות מחמד.

לרוב הכליאה נעשית קרוב לאזור הביב, לאחר שקליפת הביצה כבר נוצרה. בזוחלים יתכן מצב של כליאה של יותר מביצה אחת.

הסיבות להיווצרות ביצה כלואה הן לרוב תנאי גידול ואחזקה בלתי נאותים, אך לעיתים הבעיה גנטית וככזאת עלולה לחזור על עצמה בכל מחזור הטלה.

גורמי הסיכון לכליאת ביצה:

מצב גופני לא תקין (בעיקר משקל עודף)

הטלה בגיל מבוגר

תזונה לא נכונה או לא מאוזנת

הטלות ביצים בתדירות גבוהה (מוביל לחוסר בסידן)

ביצה לא תקינה (ביצה גדולה מאוד או בעלת צורה לא רגולרית)

מחלות של דרכי ההטלה

  

סימנים קליניים

 הסימנים הראשוניים הם חולשה וירידה בפעילות, אכילה פחותה, בטן נפוחה, שלשול ולשלשת דבוקה לאזור האחורי של הגוף.

במקרים קיצוניים יכולים להופיע קשיי נשימה, חוסר תזוזה ואפאתיות. סימנים אלו מעידים לרוב על סיבוך נלווה למצב, כגון קרע של צינור ההטלה ודלקת של חלל הבטן, שהם מצבים מסכני חיים הדורשים טיפול מיידי.

אבחון

 האבחון הווטרינרי מתבסס על הכרת ההיסטוריה של הנקבה (האם הטילה בימים האחרונים, האם כבר סבלה בעבר ממקרים של ביצה כלואה) ובחינת הסימנים הקליניים.

אבחון וודאי נעשה באמצעות צילום רנטגן, בו ניתן לראות את הביצה (כמובן, רק אם נוצרה כבר הקליפה הסידנית), למקם אותה לאורך הצינור ולהעריך את גודלה וצורתה.

ניתן גם לבצע בדיקות דם מקיפות להערכת מצבה הכללי של הנקבה.

טיפול

במידה ומצבה הכללי של הנקבה ירוד, יש לתת טיפול תומך ראשוני לפני כל טיפול אחר.

הטיפול הראשוני כולל נוזלים, חימום, ויטמינים וזריקות סידן. לעיתים תידרש האכלה כפויה באמצעות צינור הזנה.

לאחר ייצוב ראשוני יש להחליט על טיפול רפואי או כירורגי להוצאת הביצה, בהתאם לתוצאות הבדיקות וצילומי הרנטגן.

הטיפול הרפואי כולל תרופות המשמשות לזירוז הטלה, כגון אוקסיטוצין.

אם הביצה קרובה לאזור הביב ניתן לעשות סיכוך של האזור עם שמן מינרלי במטרה לעזור לביצה להחליק דרך צינור ההטלה. כאשר יש חשש לדלקת נלווית יינתן גם טיפול אנטיביוטי ואנטי דלקתי.

במידה והנקבה לא הטילה 24 שעות לאחר הטיפול הרפואי ומצבה הכללי אינו טוב, או אם מראה הביצה בצילום הרנטגן אינו תקין, ההמלצה היא לעבור לטיפול כירורגי.

הטיפול הכירורגי הפשוט ביותר הוא שאיבת תוכן הביצה על מנת להקטין את נפחה ולאפשר בכך את יציאתה מצינור ההטלה בצורה הטבעית דרך הביב. פרוצדורה זו מתבצעת תחת הרדמה, והיא בעייתית משום שהסיכון לקריעה של צינור ההטלה בדרך זו גדול.

הטיפול הכירורגי המומלץ הוא ניתוח לפתיחת הבטן והוצאת הביצה.

כאשר מדובר באירועים חוזרים של כליאת ביצה כדאי לבצע בנוסף עיקור של הנקבה, על מנת למנוע הישנות של המצב.

חיות מחמד מבוגרות

בעלי חיים המגיעים לגיל מבוגר עלולים לסבול, ממש כמו אנשים, ממחלות ומצבים רפואיים שונים הנובעים מירידה בתפקוד מערכות הגוף שהיא חלק מתהליך ההזדקנות.

להלן הנחיות ארגון הרופאים הווטרינרים לחיות בית לטיפול ושמירה על בריאותן של חיות מחמד מבוגרות:

המלצות ארגון הרופאים הווטרינרים לחיות הבית לבדיקות סקר לחיות מחמד מבוגרות 

טיפול וטרינרי מניעתי ממלא תפקיד חשוב בשיפור איכות החיים ואורח החיים של חיות מחמד מבוגרות. חשוב להדגיש שגיל אינו מחלה וישנם הרבה בעלי חיים מבוגרים שנהנים מבריאות מצוינת. עם זאת, עולה שכיחותן של מחלות רבות בצורה משמעותית עם הגיל: מחלות כליות, מחלות כבד, מחלות אנדוקריניות (הורמונליות), מחלות לב, תהליכים גידוליים ועוד.

חלק לא מבוטל מהמחלות המופיעות בגיל מבוגר הינו פרוגרסיבי (נוטה להתקדם עם הזמן), ולכן גילוי מוקדם מאפשר האטה של קצב התדרדרות המחלות ומשפר את סיכויי הצלחת הטיפול. כעשרים אחוזים מהכלבים והחתולים מעל גיל 9 סובלים מבעיות רפואיות ראשוניות, אך אלו אינן באות לידי ביטוי בשלביהן הראשוניים ולכן הבעלים אינם חושדים בדבר קיום מחלה. על מנת לזהות מחלות כאלו עוד בשלב התת-קליני (כלומר, לפני שבעל החיים מראה סימני מחלה), ממליץ ארגון הרופאים הווטרינרים לחיות הבית על ביצוע בדיקות סקר רפואיות שיעזרו לווטרינר/ית לזהות רמזים לתהליכי מחלה מוקדמים ולהתחיל בפעולות מניעה ו/או טיפול.

ההמלצות המפורטות מהוות המלצות כלליות בלבד. חשוב להדגיש, כי הבדיקות אינן מזהות את כל המחלות הקיימות, אך משפרות בצורה משמעותית את סיכויי הגילוי המוקדם.

בכלבים מגזעי ענק יש לשקול בדיקות בגילאים מוקדמים יותר. גם בגזעים מסוימים של כלבים וחתולים, בהן ידועה נטייה למחלה מסוימת, יש צורך בבדיקות ייחודיות לגילוי מוקדם של המחלה או לשלילתה כבר בגילאים הצעירים יותר. יש לדון בצורה פרטנית עם הווטרינר/ית בשאלה מתי לבצע את הבדיקות, מהן הבדיקות המומלצות, ולהתאים לכל חיית מחמד את הבדיקות המתאימות לה.

משמעות הביקור אצל הרופא הווטרינר והבדיקות המומלצות:

בדיקה גופנית מלאה של בעל החיים היא הצעד הראשון והחשוב ביותר בגילוי מוקדם של מחלות רבות. בדיקה זו עשויה לאתר מחלות רקע ולהנחות את הווטרינר לביצוע בדיקות ספציפיות יותר. יש לזכור שבעלי חיים רבים (חתולים יותר מכלבים) מצליחים להסתיר סימני מחלה עד לשלבים מתקדמים למדי של התהליך. ארגון הרופאים הווטרינרים לחיות הבית
ממליץ להקפיד על בדיקה גופנית מלאה פעם בשנה לכל חיית מחמד, ובגילאים המבוגרים אפילו פעמיים בשנה.

בדיקות נלוות ודוגמאות למחלות אשר ניתן לאתר באמצעותן:

ספירת דם: מאפשרת לזהות אנמיה, נטייה לדימומים, דלקות, קדחת קרציות, ירידה בתפקוד מוח העצם ומחלות אוטואימוניות והמטולוגיות.

פאנל ביוכימי: מאפשר לזהות מחלות ספציפיות או ירידה בתפקוד של איברים פנימיים (כליה, כבד, לבלב), בעיות הורמונליות (רמות סוכר גבוהות או נמוכות מדי, יתר-פעילות או תת-פעילות של בלוטת יותרת הכליה ו/או בלוטת התריס) ובעיות במאזן המלחים.

בדיקת שתן: מאפשרת לזהות בעיות ראשוניות של ירידה בתפקוד הכלייתי, סכרת, דלקות שתן ונוכחות של קריסטלים.

צילומי רנטגן: מאפשרים לזהות שינויים או פתולוגיות באיברים פנימיים (לב, ריאה, מערכת העיכול ואיברים בטניים), אבנים בדרכי השתן ושינויים בעצמות.

אולטראסאונד בטן: מאפשר לזהות שינויים במבנה וגודל של איברים פנימיים, גודל בלוטות יותרת הכליה (אדרנל), נוזלים חופשיים בחלל הבטן ותהליכים גידוליים בתוך איברים פנימיים (טחול, כבד, מעיים, שלפוחית שתן).

לחץ דם: מאפשר זיהוי של יתר לחץ דם, מחלה נטולת סימנים שעלולה לגרום לעיוורון, להביא לפגיעה בכליות, במוח ובלב.

א.ק.ג: מאפשר לזהות הפרעות קצב לב והגדלת מדורי הלב.

מובן שאין צורך בביצוע של כל הבדיקות הנ"ל בחיית מחמד אשר אינה מראה סימנים קליניים. עם זאת, לאור האמור לעיל, ארגון הרופאים הווטרינרים לחיות הבית ממליץ אחת לשנה על ביצוע בדיקות הכוללות ספירת דם, פאנל ביוכימי ובדיקת שתן לכל חתול או כלב מעל גיל 8. עבור גזעים ייחודיים ו/או במקרים מסוימים, עשוי הווטרינר להמליץ על בדיקות
ספציפיות נוספות.

במידה ותוצאות הבדיקות תצבענה על/ תראנה ממצאים חריגים, ימליץ הווטרינר על המשך אבחון, טיפול ומעקב לפי הצורך. במידה ותוצאות הבדיקות תקינות, הן תשמשנה כמדד ייחוס לבדיקות עתידיות.

כאמור, בדיקות שנתיות בחיות מחמד גריאטריות עשויות לאתר מחלות תת-קליניות ולמנוע או לעכב מחלות רבות. ברפואה ההומנית, עבור מיליוני אנשים בעולם המערבי, הפכו הבדיקות השנתיות לעניין שבשגרה, המציל חיים וכך גם ברפואה הווטרינרית. 

פריקת פטלה

הפטלה, המכונה גם ה"פיקה" של הברך, היא עצם קטנה שעליה עוברים גידי שרירי הברך האחראים לתנועתה.

 הפטלה ממוקמת בתוך תעלה מצופה בסחוס בקצה עצם הירך (הפמור). פריקת פטלה משמעותה תזוזה של הפטלה ממקומה התקין בתעלה.

קיימות ארבע דרגות של פריקה:

דרגה 1 (קלה) – ניתן להוציא את הפטלה מהתעלה תוך הפעלת כח, אך היא חוזרת מיד חזרה.

דרגה 2 – הפטלה יוצאת מהתעלה ספונטנית כשהרגל מכופפת וחוזרת לתעלה כשהרגל מתוחה.

דרגה 3 – הפטלה נמצאת מחוץ לתעלה באופן קבוע, אך ניתן להחזיר אותה לתוך התעלה בכוח.

דרגה 4 – הפטלה נמצאת מחוץ לתעלה באופן קבוע ולא ניתן להחזירה.

סיבות

הסיבות לפריקת פטלה תלויות בדרך כלל בכיוון הפריקה:

פריקה לטרלית -  תזוזה של הפטלה לכיוון חוץ.

מתרחשת לרוב כתוצאה מפגיעה טראומתית בברך, למשל בעקבות תאונת דרכים.

פריקה מידיאלית - תזוזה של הפטלה לכיוון פנים הברך. זוהי הפריקה הנפוצה יותר.

פריקה זו היא לרוב תוצאה של בעיה גנטית ומופיעה בעיקר בכלבים מגזעים קטנים.

הפריקה יכולה להיגרם עקב מבנה לא תקין של עצמות הברך, חריץ תעלה שטוח מדי או שחיקה של התעלה עם השנים. בחמישים אחוז מהמקרים הפריקה תופיע בשתי הברכיים, אך בכל רגל היא יכולה להופיע בדרגה שונה.

בכלבים מגזעים גדולים ניתן לראות פריקה מדיאלית גם כתוצאה מפגיעה טראומתית באזור הברך.

סימנים קליניים

הסימן הנפוץ ביותר לפריקת פטלה הוא צליעה לסירוגין.

לרוב הצליעה מאוד אופיינית – הכלב מרים פתאום את הרגל האחורית, מקפץ על שלוש רגליים ואז חוזר ללכת בצורה רגילה. לעיתים הצליעה מלווה בכאב.

בפריקת פטלה חמורה (דרגה 3 ו-4) הצליעה תהיה קבועה.

אבחון

ברוב המקרים האבחון נעשה על ידי מישוש והזזה של אזור הברך, כך שהווטרינר יכול להרגיש את תנועת הפטלה ויציאתה מהתעלה.

בנוסף ניתן לראות את פריקת הפטלה בצילום רנטגן הנעשה כאשר הכלב שוכב על גבו ושתי רגליו האחוריות מתוחות. בצורה זו ניתן גם להעריך את מצב הפטלה ברגל השניה.

טיפול

כאשר פריקת הפטלה היא קלה, והצליעה מופיעה לעיתים רחוקות, הוטרינר ימליץ לרוב על המשך מעקב בלבד. ניתן לתת משככי כאבים לפי הצורך.

כאשר הצליעה מתגברת, הטיפול היחיד הוא ניתוח. קיימים מספר סוגים של ניתוחים בהתאם לסיבה לפריקה, אולם מטרת כל הניתוחים הוא לקבע את הפטלה במיקומה בתעלה ולמנוע את תזוזתה.

ההחלמה מהניתוח אורכת בין מספר שבועות למספר חודשים.

שימו לב בבקשה לכתבה החשובה הבאה ב ynet :

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4597682,00.html

תמיד לשירותכם

ד"ר אפי וגשל
וצוות המרפאה הוטרינרית
vet4pet